אחד הקטעים החזקים בספר. חזרתי וקראתי אותו כמה פעמים...התחברתי אליו מאוד. הוא כל כך אמיתי, ונבון. אתם חייבים לקרוא:
אני לא רוצה שמישהו ידבר אלי. אני לא יכולה לסבול עכשיו את הפרצוף של אף אחד. לשעות אחדות אני מצליחה להתחמק אפילו מריצ'רד מטקסס, אבל לבסוף הוא מוצא אותי בארוחת הערב ומתיישב – איזה אומץ – בתוך הענן השחור של התיעוב העצמי שאני מפיצה סביבי.
"מה זה נסגרת לך ככה בקונכייה שלך?" הוא אומר בניגון האיטי שלו, ובפה כרגיל תחוב לו קיסם.
"אל תשאל", אני אומרת, ובכל זאת מספרת לו בפרטי פרטים ומסכמת באמירה, "וזה לא הכל – אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על דייוויד. חשבתי שזה עבר לי אבל עכשיו הכל חוזר"
הוא אומר "חכי עוד חצי שנה, בסוף תרגישי יותר טוב"
"ריצ'רד, כבר חיכיתי שנה שלימה"!
"אז חכי עוד חצי שנה. תמשיכי להעיף עליו חצאי שנים עד שהוא יעבור. דברים כאלה לוקחים זמן". נשפתי דרך האף כמו שור זועם.
"מצרכים", אומר לי ריצ'רד, "תקשיבי טוב. יום אחד את תיזכרי בימים האלה בחיים שלך ותחשבי עליהם בתור זמן של אבל מתוק. את תביני שהיית בתקופה של צער והלב שלך היה שבור, אבל החיים שלך בדיוק התחילו להשתנות, ואת היית במקום הכי טוב שאפשר להיות בו בעולם – מקום יפהפה של תפילה, מוקף בחסד. קחי את הזמן עד הדקה האחרונה. תני לדברים להסתדר מעצמם פה בהודו."
"אבל ממש אהבתי אותו"
"אז מה? אז התאהבת במישהו. את לא מבינה מה הולך פה? הבחור הזה נגע לך בלב במקום כזה עמוק שחשבת שאף אחד לא יכול להגיע אליו. בובה, מה שאני אומר זה שחטפת אותה בגדול. אבל האהבה הזאת שהרגשת, זאת רק ההתחלה. זה בסך הכל ביס פצפון. האהבה הזאת היא בסך הכל אהבה קטנה ומצ'וקמקת בין בני תמותה. חכי קצת ותראי שאת יכולה לאהוב הרבה יותר עמוק מזה. בחייך, מצרכים – את מסוגלת יום אחד לאהוב את כל העולם. זה הגורל שלך. אל תצחקי".
"אני לא צוחקת" אדרבה – בכיתי. "ואתה, בבקשה אל תצחק עלי עכשיו, אבל אני חושבת שכל כך קשה לי להתגבר על הבחור הזה, כי באמת האמנתי שהוא הנפש התאומה שלי"
"את בטח צודקת. הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת. מצרכים, זה נגמר. התפקיד של דייויד בחיים שלך היה לנער אותך, להבריח אותך מהנישואים שהיית צריכה לחסל, לקרוע לך קצת את האגו, להראות לך איפה המכשולים וההתמכרויות שלך, לשבור לך את הלב ולפתוח לך אותו כדי שיוכל להיכנס אלייך אור חדש, לייאש אותך כל כך שתאבדי שליטה ותהיי מוכרחה לשנות את החיים שלך מהקצה אל הקצה, ואחר כך להכיר לך את המאסטרית הרוחנית שלך ולהתחפף. זה מה שהוא היה אמור לעשות, והוא עשה את זה יופי, אבל עכשיו זה נגמר. הבעיה היא שאת מתעקשת לא להבין שליחסים ההם היו חיי מדף ממש קצרים. את כמו כלב במזבלה, בובה – את מלקקת פחית ריקה ומנסה להמשיך לחיות עליה. ואם לא תיזהרי, היא תיתקע לך על האף לכל החיים ותאמלל אותך נורא. אז די, תעזבי את זה כבר."
"אבל אני אוהבת אותו".
"אז תאהבי אותו."
"אבל אני מתגעגעת אליו."
"אז תתגעגעי אליו. תשלחי לו אהבה ואור כל פעם שאת חושבת עליו, ואז תעזבי את זה כבר. את פוחדת לעזוב את השאריות האחרונות של דייוויד כי את חושבת שאז באמת תישארי לבד, וליז גילברט פוחדת פחד מוות ממה שיקרה לה כשהיא באמת תישאר לבד. אבל יש משהו שאת חייבת להבין, מצרכים. אם תפני לעצמך את כל המקום הזה במוח שכרגע עסוק באובססיות בטיפוס הזה, יישאר לך שם ואקום, מקום פנוי – דלת. ותנחשי מה היקום יעשה עם דלת כזאת? הוא פשוט יטוס פנימה - אלוהים יטוס פנימה – וימלא אותך ביותר אהבה ממה שחשבת שיש בעולם. אז תפסיקי לנצל את דייוויד כדי לחסום את הדלת. תעזבי את זה כבר."
"הלוואי שאני ודייוויד נוכל..."
הוא קוטע אותי. "את רואה, זאת בדיוק הבעיה איתך. עמוד התווך של החיים שלך זה 'הלוואי'. הגיע הזמן שתחליפי אותו בעמוד שדרה."
בגלל דבריו אני צוחקת בפעם הראשונה באותו יום.
ואז אני שואלת את ריצ'רד, "אז כמה זמן ייקח עד שהאבל הזה יעבור?"
"את רוצה תאריך מדויק?"
"כן."
"כזה שאפשר לסמן בלוח שנה?"
"כן."
"תני לי להגיד לך משהו, מצרכים – יש לך צורך חולני בשליטה."
...
הוא פגע בול.
....
"מצרכים, את צריכה ללמוד לא להחזיק כל כך חזק. בסוף תהיי חולה מזה. ובחיים לא תישני כמו שצריך. פשוט תמשיכי לסבול נדודי שינה, וכל הזמן תכעסי על עצמך שכל החיים שלך היית כישלון. מה לא בסדר אצלי? איך יכול להיות שחירבנתי את כל מערכות היחסים שלי? למה אני כזה כישלון? בואי נראה – זה בטח מה שעשית לעצמך כל הלילה אתמול".....
אני לא רוצה שמישהו ידבר אלי. אני לא יכולה לסבול עכשיו את הפרצוף של אף אחד. לשעות אחדות אני מצליחה להתחמק אפילו מריצ'רד מטקסס, אבל לבסוף הוא מוצא אותי בארוחת הערב ומתיישב – איזה אומץ – בתוך הענן השחור של התיעוב העצמי שאני מפיצה סביבי.
"מה זה נסגרת לך ככה בקונכייה שלך?" הוא אומר בניגון האיטי שלו, ובפה כרגיל תחוב לו קיסם.
"אל תשאל", אני אומרת, ובכל זאת מספרת לו בפרטי פרטים ומסכמת באמירה, "וזה לא הכל – אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על דייוויד. חשבתי שזה עבר לי אבל עכשיו הכל חוזר"
הוא אומר "חכי עוד חצי שנה, בסוף תרגישי יותר טוב"
"ריצ'רד, כבר חיכיתי שנה שלימה"!
"אז חכי עוד חצי שנה. תמשיכי להעיף עליו חצאי שנים עד שהוא יעבור. דברים כאלה לוקחים זמן". נשפתי דרך האף כמו שור זועם.
"מצרכים", אומר לי ריצ'רד, "תקשיבי טוב. יום אחד את תיזכרי בימים האלה בחיים שלך ותחשבי עליהם בתור זמן של אבל מתוק. את תביני שהיית בתקופה של צער והלב שלך היה שבור, אבל החיים שלך בדיוק התחילו להשתנות, ואת היית במקום הכי טוב שאפשר להיות בו בעולם – מקום יפהפה של תפילה, מוקף בחסד. קחי את הזמן עד הדקה האחרונה. תני לדברים להסתדר מעצמם פה בהודו."
"אבל ממש אהבתי אותו"
"אז מה? אז התאהבת במישהו. את לא מבינה מה הולך פה? הבחור הזה נגע לך בלב במקום כזה עמוק שחשבת שאף אחד לא יכול להגיע אליו. בובה, מה שאני אומר זה שחטפת אותה בגדול. אבל האהבה הזאת שהרגשת, זאת רק ההתחלה. זה בסך הכל ביס פצפון. האהבה הזאת היא בסך הכל אהבה קטנה ומצ'וקמקת בין בני תמותה. חכי קצת ותראי שאת יכולה לאהוב הרבה יותר עמוק מזה. בחייך, מצרכים – את מסוגלת יום אחד לאהוב את כל העולם. זה הגורל שלך. אל תצחקי".
"אני לא צוחקת" אדרבה – בכיתי. "ואתה, בבקשה אל תצחק עלי עכשיו, אבל אני חושבת שכל כך קשה לי להתגבר על הבחור הזה, כי באמת האמנתי שהוא הנפש התאומה שלי"
"את בטח צודקת. הבעיה שלך זה שאת בכלל לא מבינה מה זה אומר, 'נפש תאומה'. אנשים חושבים שנפש תאומה זה מישהו שהוא שתי-טפות-מים כמוהם, וזה מה שכולם רוצים. אבל נפש תאומה אמיתית היא כמו ראי, היא האדם שמראה לך כל מה שבולם אותך, האדם שמגלה לך שאת יכולה לשנות את החיים שלך. נפש תאומה אמיתית זה האדם הכי חשוב שתפגשי בחיים, כי הוא מסוגל להרוס את החומות שלך ולהעיר אותך בזבנג. אבל לחיות כל החיים עם נפש תאומה? מה פתאום? זה כואב מידי. נפשות תאומות נכנסות לחיים שלך רק כדי לחשוף עוד שכבה בעצמך, ואז הן עוזבות. ותודה לאל שהן עוזבות. הבעיה היא שאת לא מוכנה לעזוב בשקט את הנפש התאומה הזאת. מצרכים, זה נגמר. התפקיד של דייויד בחיים שלך היה לנער אותך, להבריח אותך מהנישואים שהיית צריכה לחסל, לקרוע לך קצת את האגו, להראות לך איפה המכשולים וההתמכרויות שלך, לשבור לך את הלב ולפתוח לך אותו כדי שיוכל להיכנס אלייך אור חדש, לייאש אותך כל כך שתאבדי שליטה ותהיי מוכרחה לשנות את החיים שלך מהקצה אל הקצה, ואחר כך להכיר לך את המאסטרית הרוחנית שלך ולהתחפף. זה מה שהוא היה אמור לעשות, והוא עשה את זה יופי, אבל עכשיו זה נגמר. הבעיה היא שאת מתעקשת לא להבין שליחסים ההם היו חיי מדף ממש קצרים. את כמו כלב במזבלה, בובה – את מלקקת פחית ריקה ומנסה להמשיך לחיות עליה. ואם לא תיזהרי, היא תיתקע לך על האף לכל החיים ותאמלל אותך נורא. אז די, תעזבי את זה כבר."
"אבל אני אוהבת אותו".
"אז תאהבי אותו."
"אבל אני מתגעגעת אליו."
"אז תתגעגעי אליו. תשלחי לו אהבה ואור כל פעם שאת חושבת עליו, ואז תעזבי את זה כבר. את פוחדת לעזוב את השאריות האחרונות של דייוויד כי את חושבת שאז באמת תישארי לבד, וליז גילברט פוחדת פחד מוות ממה שיקרה לה כשהיא באמת תישאר לבד. אבל יש משהו שאת חייבת להבין, מצרכים. אם תפני לעצמך את כל המקום הזה במוח שכרגע עסוק באובססיות בטיפוס הזה, יישאר לך שם ואקום, מקום פנוי – דלת. ותנחשי מה היקום יעשה עם דלת כזאת? הוא פשוט יטוס פנימה - אלוהים יטוס פנימה – וימלא אותך ביותר אהבה ממה שחשבת שיש בעולם. אז תפסיקי לנצל את דייוויד כדי לחסום את הדלת. תעזבי את זה כבר."
"הלוואי שאני ודייוויד נוכל..."
הוא קוטע אותי. "את רואה, זאת בדיוק הבעיה איתך. עמוד התווך של החיים שלך זה 'הלוואי'. הגיע הזמן שתחליפי אותו בעמוד שדרה."
בגלל דבריו אני צוחקת בפעם הראשונה באותו יום.
ואז אני שואלת את ריצ'רד, "אז כמה זמן ייקח עד שהאבל הזה יעבור?"
"את רוצה תאריך מדויק?"
"כן."
"כזה שאפשר לסמן בלוח שנה?"
"כן."
"תני לי להגיד לך משהו, מצרכים – יש לך צורך חולני בשליטה."
...
הוא פגע בול.
....
"מצרכים, את צריכה ללמוד לא להחזיק כל כך חזק. בסוף תהיי חולה מזה. ובחיים לא תישני כמו שצריך. פשוט תמשיכי לסבול נדודי שינה, וכל הזמן תכעסי על עצמך שכל החיים שלך היית כישלון. מה לא בסדר אצלי? איך יכול להיות שחירבנתי את כל מערכות היחסים שלי? למה אני כזה כישלון? בואי נראה – זה בטח מה שעשית לעצמך כל הלילה אתמול".....