פורומים » אקטואליה
נושאים חמים המעניינים אותנו
כתיבת הודעה חדשה בפורום אקטואליה
» נצפה 6418 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים האם לדעתכם צה"ל הוא צבא הומני? דובה
מפגינה מבילעין מתה, אבל הדיווחים סותרים. צה"ל טוענים שעל מחלת הסרטן לא סיפרו לעיתונאים, ובדיקת הדם שעברה בבית החולים נלקחה 40 דקות פני שהגיעה לשם.
גם אין תיעוד שלה בהפגנה.
לא פעם ראשונה שסיפורים מתבדים, שהעובדות אומרות אחרת וישנה תפאורה נהדרת לעולם שאומרת שצה"ל פוגע בילדים, מטריד נשים, בוזז בתים וכו'.
מנקודת הראות שלי אני לא יודעת אם בכלל כדאי שאגיד, כי אני לא אוהאקטיבית במיוחד בנושא.
מה דעתכם?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים המוני.. לא הומני לביא
הומני זה שם קוד לערכי הגויים? אם כן - מקווה שצה"ל אינו עובד לפיהם.
באחד העיתונים קראתי השבוע הצעה שהרבנות הצבאית תקבל סמכויות של ממש ותוכל לפסוק בצבא - ולפי פסיקותיה המפקד בשטח ינהג, בנוהל שכן ובכל סוגייה ערכית.
אם יועברו אליה סמכויות כאלו היא גם תוכל לגייר בעצמה, ולא תהיה ענף שולי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים הומני זה לא שם קוד, זו אנושיות בכל אדם דובה
לגבי הרבנות הצבאית, חבל שהרבנות מ"בחוץ" כופה את שיטוטיה. הרי רב הוא לא איש ביטחון שיצא אם החיילים לקרב. וברגע האמת אני בספק אם יוכלו להבין את התמונה המלאה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים אנושיות = התנהגות יותר גרועה מבהמה במקרים רבים לביא
איזו בהמה רוצחת / אונסת / גוזלת מחברותיה?
קיים בכל אדם, ורק באדם.
את שיא פארה של אירופה התרבותית ההומנית ראינו לפני כ60 שנה.
כולנו רוצים שהצבא, המורים, השכנים וכו' יתנהגו בצורה ערכית ומוסרית, שישתמשו בהיותם אנושיים לטובה ולא לרעה.
השאלה הבסיסית היא מאיפה שואבים את הערכים ואת המוסר.
אם זה מתוך ההומניות הבין-לאומית של לראות במחבל בעזה כליל השלמות ובחייל צה"ל "כובש אכזר", מצטער, אני לפחות לא עולה על העגלה הזו.
חייל בשטח נתקל בבעיה ערכית? מה הוא עושה? מישהו נותן לו את ההנחייה כיצד לנהוג.
המסלול שאנחנו צועדים בו כעת הוא עורך דין צמוד לכל מפקד שיועץ לו מה יגיד המשפט הבין-לאומי על פעולתו. ראיתי זאת במילואים האחרונים ולא האמנתי למראה עיני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים איזה בע"ח מגן על זקנים, פצועים, מחלק את מזונו? דובה
יש איזה בחור קיצוני, הוא באמת מאמין שבני אדם הם חלאות, רעים, ובע"ח לא.
עדר לא יחזור לאחור לעזור לזו שנפצעה או נפלה. אם לא תביט לאחור אם ישנה בריחה מחיה טורפת ואחד הגוזלים שלה נתפס.
זה הטבע.
זקנים? חולים? ביי ביי. רק אל תחלישו את החזק.
ולא ראית מה קורה עם בע"ח מסוימים שצריכים להתרבות. אוייי כמה טכנולוגיה יש במערכת הטבע.
ישנם בע"ח שמפרישים חומר שקוטל כל זרע מלבד שלו, כלומר אם לי אין צאצא- לאף אחד לא יהיה...
חיה תגן על צאצא עד הסוף. חיה תאבק על שליטה עד המוות. חיה יכולה להתקיף מתוך אינסטינקט, שלא לדבר על חיים בפחד מטורף. החשיבה היא אוכל כדי לשרוד או "מישהו הולך לאכול אותי בערך עכשיו".
כשבעל חיים גוסס הוא לא מפחד, לא עוברות לו מחשבות של "יש עולם מעבר? הייתי חיה נאמנה וטובה? מילאתי את יעודי בחיים? אכלתי כמו שרציתי?"
בקיצור- בע"ח גם הם אכזריים, אבל יש הבדל בין טבע לאנושות.
ולגבי עו"ד שמתלווים לחיילים וחוסר אחריותו של הצבא לעמוד מאחורי חייליו- זו הסיבה שהפסקתי לעשות מילואים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים צודקת בלימוד זכות לביא
על שלושה דברים עומד העולם, ובשלושה דברים אלו אנו יכול להתעלות מעל הדרגה הבהמית.
גמילות חסדים הוא אכן יסוד חשוב ויפה שלימדת זכות אדם באשר הוא אדם.
הטענה כלפי המינוח הלועזי "הומאניות" שמציין כיום התנהגות בהמית במסווה, נשארת בעינה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים תשמע, אם כל הכבוד לגחסד- זה צריך להעשות באופן נכון דובה
כלומר לא בגלל מצווה, לא בגלל פחד- מתוך אנושיות!
ולא עבור קהילה אחת בלבד כשהאחרת מופנת לצד.
לא על חשבון אחר, כמובן!
ואני רואה חברות מסוימות שנוהגות לפי הטבע- כמה שיותר ילדים, כעדר. לגדול, להתרבות, לשלוט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים וכל זה בגלל פעולתם של ארגוני השמאל שהיום בכנסת רוצים לעשות סוף לפעילות הזו שלהם panyola
ולהצר את צעדיהם בתקווה שנצליח כי מאחורי פעילי שלום כביכול אלה עומדים ארגונים אנטי
ישראלים שמטרתם לחבל ולהרוס את מדינת ישראל.
תומכת בעמדתך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים שאלה לא טובה דובה... Disraeli
יש מספיק בעולם שמעלים את השאלות וגם עונים את התשובות...
בנושא הזה...
לעזור להם עים זה ?... טוב כניראה שאנחנו חושבים אחרת... תישאלי את עצמך עים את היית הומנית
מתי שאת היית חלק מיזה... זה יענה לך על השאלה הגדולה...
כשטנק עולה על אוטו בעזה זה לא אומר שהצבא הוא לא הומני... זה אומר שהוא עושה את העבודה
...על הצד הטוב ביותר...
צריך להיתרכז יותר בשאלה למה הוא ביכלל ניכנס לעזה ? מה הוביל לזה...
ואז להראות את ליאור ואבי וחוה הישראלים שרועדים מפחד בכל פעם שהקטיושות
..יורדות עליהם..
השאלה שלך לא הוגנת... לחברה שנימצאים שם היום בצבא ועושים את העבודה השחורה
...שמוטלת עליהם...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים הכלב שלך צריך דיאטה דובה
אפילו לא אמרתי את דעתי בנושא, למה אתה חושב שאני גם עונה על השאלה?
אני לא אובאקטיבית, זה בטוח, אבל אני יכולה להבטיח לך שאין סיבה שטנק יעלה על רכב בשביל להציל נפשות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים שני טעויות יש לך... אולי אפילו שלוש... Disraeli
אחד הכלב חולה... הוא לא צריך דייטה...
...דוקטור...
אף אחד לא כיוון את זה אליך אלה ובעיקר לה CNN ...החברה הטובים...
...מה קרה דובה ? נידבקת במלחה שניקראת תיסמונת ישראלית ? גם את קוראת אבל לא מבינה את מה שאת קוראת...
אים הנפש שלך בטנק... ועומדים להוריד עליך שני מיטענים יפים...
או שאיזה מוקשון נחמד נימצא בציר התנועה שלך...
...הרשה לך לטפס עים הטנק גם על הקירות ולא רק על מכוניות...
זה אולי עוד לא קרה לך שהיצטרכת את...
...הטיפוס הזה... ובואי נקווה שלא...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים מה אתה מכניס CNN בכלל? אני שואלת את גולשי סימניה דובה
החברה הטובים הם אנשים אחרים לגמרי. למעשה בשיחות מאוד פרטיות עם חברים אנחנו מרמזים על מישהו אם הוא "מהטובים".
עיתונאים אף פעם לא יהיו טובים, אבל זה נושא לדיון אחר (שאני אפתח, או אתה?)
אני אומרת שאין סיבה שטנק יעלה על רב ואני מתכוונת לזה.
ובאותה נשימה אני אומרת שאין סיבה שנצטרך להוריד בניינים, לפרוץ לבתי ספר ומסגדים, לבדוק אם הגברת עם העגלה באמת יש לה שם תינוק ואם האישה באנבולנס באמת יולדת והתלמיד באמת הולך לבית ספר ובתיקו ספרים.
זה לא היה כך אם אין סיבה טובה. אבל יש. יש אחת מעולה...
מודיעין מצויין ו"אין אלוהים" של העושים הל כדי לפגוע.
אוקיי, אוביאקטיבית אני לא.
ילד ישראלי שווה לי יותר מילדי האויב, למרות שאדם הוא אדם.
אם בישראל היה אירגון טרור שמתחמש בבית ספר, בית כנסת, שולח את ילדיו כמגן אנושי סביב מרצח- הייתי יכולה לההבין את השינאה וההיגיון בלהוריד בית ספר או לפגוע בילדים האלו.
אבל זה לא קורה אצלנו, יש כבוד לחיי אדם. רק בשנים האחרונות הצנזורה שוברת את כבוד המת, אבל לא ניתן לחיות בשלווה בלי מפריע אם שולחים לנו רוצחים ומטענים בתוך ילקוטי ית ספר של סטודנטים, בכלי נגינה, בתוך שמלה של אישה דתיה.
אז חוזרים להתחלה- אין סיבה שטנק יעלה על רכב. טנק הוא גדול, הוא רומס, בשביל מה לשים מטענים וחמושים מוקפים בילדים בדרך אם לא בכדי לההרג?
והכלב- מה יש לו מסכן?
הפיצקי הקודמת שלי היתה לה גרגרנות מטורפת, כל דבר שהריחה גם רצתה לאכול. ועשיתי לה דיאטות. יומיים הורדתי לה כמות מהאוכל והיא רזתה.
הנוכחית- לא אכפת לי מה היא אוכלת, כי כשהיא שבעה היא לא תוכל לאכול כלום יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים אז איפה היינו ? שיגעת אותי עוד פעם... Disraeli
את עולה או לא עולה ?...
הוא אוכל את עצמו מבפנים. בישביל זה הוא משמין... חחח...
בוויטנאם לא היו טנקים... לא היה על מה לעלות...
איך קוראים לעיירה שלך ? מה עשית עים השסק ? לישאול עוד...
מי ירה במורדכי ? למה שניים ועוד שניים זה ארבע ? איך אומרים אבא בטורקית ?
למה לא הכל בדולר בעולם הזה ? למה זה צריך להיות בה 99 סאנט ?
מאיפה הבאת את הטנקים היום ? מה קרה לחיל הרגלים ?
...דובה את לא עונה לי על אף שאלה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים ...דובה את לא עונה לי על אף שאלה... - טוב... אז לא דובה
או אני מבולבלת ממך או שאני לא ברורה כ זו השעה הזו שאני טרודה בכל מה שלא הספקתי.
ויאטנאם... יש ספר תמונות מצויין, למדתי ממנו יותר מכל ספר לימוד.
(חוץ מג'וני שב משדה הקרב שקראתי קודם באנגלית, ומנזכרתי עכשיו שקראתי אז הוספתי לרשימת הספרים שלי...)
בטח תמונות ממלחמה בה היית וחווית לא תשמח אותך כל כך, אני מקווה שתוכל לראות בזה מחווה עדינה.
אכפת לי, אתה מעניין אתי, עם השסק ורוח קרב ואמריקה הגדולה והכלב החולה.
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=935535
לילה טוב
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים Requiem Disraeli
...ספר חובה בכל בית...
This is a large book containing the photographs--sometimes the last photographs--of photojournalists who "became part of what lay before them," as David Halberstam writes in his eloquent introduction. He starts his essay by correctly pointing out that the "title says that this is a requiem for a war, but as much as anything else, this striking book is a form of homage paid by those of us who made it back from Vietnam to the memory of those who did not."
The book, edited by Horst Faas and Tim Page is published by Random House and contains an emotionally overwhelming 198 photographs, plus essays, and an index of the photographers, often with their portraits. An important ingredient is the inclusion of ALL 135 photographers who died or went missing. That is, it includes for the first time, images from the North Vietnamese campaign made by the many from that side who died. The gathering of this diverse archival material is an astonishing achievement for which the designation, "editor," falls far short.
Beginning with the 1950's photographs of Everette Dixie Reese and a historical overview of Indochina's many thousand year history by Tad Bartimus, the calm beauty of the landscape and people in Reese's work is overlaid with tales of foreign invasion and the return to harmony. Ms. Bartimus's prose is a contrasting vision of the land: from the great local guerrilla saviors as well as the mention of a future that holds Pol Pot -- this juxtaposition to the pictured peaceful rice fields is truly chilling.
A description of one early photograph will have to serve. Reese's "Hanoi, Vietnam, 1954," shows two figures walking on a sunny day. They face away from the camera and are anonymous to the viewer. The right figure is that of a young man, perhaps a student. The sun blares off his white hat and the newspaper from which he seems to be reading. An older man, possibly his teacher, walks behind with his hand on the boy's shoulder, caressing his neck. A large dark umbrella shades the man from the sunlight. They walk along the clean and carefully paved sidewalk, along a wall. Perhaps the older man needs the support of the younger. Whatever the specific story, there is no mistaking the affection of the one for the other as they share in the boy's paper. In this quiet moment separated from the war zone, as in all his pictures, Reese's work used at the beginning of the volume, before he was killed, is a revelation of concentrated seeing.
For those who watched the war in snippets on television and in the picture press, some images will be familiar. What the book succeeds in building is the context for these memorable photographs. Seeing the work of Larry Burrows again is a sad joy. Seeing a whole photo essay as it was presented in LIFE magazine is essential to understanding how information was disseminated and how the press gradually took note of the terror of the war. Seeing Burrows next to Henri Huet (AP) and Kyoichi Sawada (UPI), the viewer starts to grasp the greatness and courage of those on the front line with the troops.
Choosing and sequencing a book can feel like a murderous enterprise. As one who has organized images after a long project, I cannot imagine with what emotions the editors fought to see the picture and its place in the build-up of the war as it is pictured in this book, especially when those pictures not chosen are by good photographers and dead friends. One highlighted story is, of course, the incredible, "One Ride with Yankee Papa 13."
Incredible because in the midst of a battle, with death a very real potential for the photographer, Larry Burrows, pieces together in twenty-two pictures a metaphor for what seems to be America's (and formerly France's) experience of the war. Burrows even mounts a camera on the outside of the copter machine gun mount focused back to the helicopter and his subject.
The photo essay begins with an outdoor briefing for the marines with some sense of the seventeen helicopters and many soldiers that will be involved in the operation. Lance Cpl. James C. Farley is singled out--he is the one soldier with whom the viewer will come to empathize--and he appears gamely ready to take on the day. Through him, the reader (LIFE, April 16, 1965) must come to grips with what only ONE ride on a single day might be like. The pressure and strain builds as a helicopter is downed and the rescued lieutenant dies in front of Farley. But the reader experiences all this through the young man whom Burrows has chosen, one is not lost in the multitudes: for like the war, this is a very personal "ride" and no one--not even the living photographers--will come out unscathed. The last image states simply, "Farley gives way." In it Farley leans against some metal trunks, shields his face, and cries.
This reminded me of something Horst Faas said to me while I was working on Eyes of Time: Photojournalism in America over ten years ago. "I think the best war photos I have taken have always been made when a battle was actually taking place--when people were confused and scared and courageous and stupid and showed all these things. When you look at people at the moment of truth, everything is quite human...."
Requiem is carefully paced to show how the war looked from both sides. The Ho Chi Minh trail is often a muddy knee-deep stream. A photograph by Luong Nghia Dung puts the viewer inside a truck camouflaged with bamboo matting in a convoy negotiating the mud and water of the trail south. Neither side shows a war of storybook heroics.
The book becomes grimmer as it moves through the 1960s and on to Kyoichi Sawada's photograph, "Bu Dop, Vietnam, 1967," some combination of volcanic eruption and atomic bomb seem to have overtaken what we are told was a village: "North Vietnamese and Viet Cong forces have staged battles, dropped bombs, and set fires, devastating the small town on the Cambodian border." As the book reaches Cambodia the story, if possible, gets darker.
No statistics have been run on the book; I cannot tell you if it is perfectly even-handed; I do know that everyone suffered and many died in one way or another. South Vietnamese soldiers with knives at women's throats and other scenes of torture spread enough sorrow to last a lifetime--if one still has a conscious life to worry about.
Horst Faas and Tim Page have researched and fought for this volume. Both have also tried to keep the focus on the photographers it represents and their photographic legacy. But I want to share two sources on the same story to illustrate what it was like to be working, in Faas' case, as photographer and Saigon photo editor for AP during the war.
A true story from two sources: In "The Photographers," by Tad Bartimus, she reports that Oliver "Ollie" Noonan wrote home from Saigon, "If you hear that I'm coming back soon, forget it. I like this place. It's really great for a newspaperman."
In an interview on NPR recently this November, Horst Faas related in a flat accented voice one of his responsibilities as picture editor in Saigon [he also spent about 50% of his time in the field and won a Pulitzer for his portfolio in 1965] . He said, and I paraphrase, "For the photo editor himself, who was possibly the one who sent the killed colleague out on the assignment, there was a lot of work to do. The body had to be brought home and the family had to be informed and talked to. We attended funerals in the beginning. We tried to bury the mourning under activity."
Faas elaborated: "It was my responsibility to explain what happened...to go out to the place where the person was killed and see for myself what happened.... When Ollie Noonan was killed in a helicopter crash I spent 3 or 4 days walking with the troops under continuous fire until we reached the helicopter. I found the camera which had been thrown clear and the film inside was still intact--but there was almost nothing left of Ollie Noonan....[He stays while the scene is "sorted out" and the body retrieved.]
The Vietnam war was the accessible war, perhaps the last. It may have caused a government backlash regarding access (hence Grenada). Some of the greatest photojournalists of the century were lost there. One thing is for sure--it changed photojournalism forever.
In Requiem, the photographers are with us once more and their beautiful, terrible, revealing, unknown work stands in mute testimony to their greatness. It is an excellent photographic book, and there are not so many. The reproductions and design are very good. The writers are THE writers of the time. No nonsense intrudes.
For those of us alive today who experienced it first-hand, or as dinner time fare, or as college/street protest, this book sits very close to the heart.
...איזה טנק יש לך בבית ?...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים העתקת לי את התקציר? דובה
אין צורך, הספר אצלי.
ואין לי טנק. ולא גבר, ולא כלב זכר. הכל אצלי קטן ומנימליסטי.
למרות שאני לא נבהלת משמן מכונות אני גם מכירה את הגברים הישראלים- הם לא אוהבים בחורות יותר קרביות מהם, זה מוריד להם מהאגו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים פה זה אחרת... Disraeli
פה זה היה הופך אותך למלכת העיר...
...יש הרבה מאוד כבוד לכל הנושא הצבאי. ובמיוחד כשזה מגיע לצד הנשי...
עד היום אנשים עוצרים אותי בסופר מרקט... ומודים לי על השרות שלי... זה המינהג פה.
אבל אל תישכחי להישאר גם נשית... אחרי הכל גבר אוהב לידפוק אישה
...ולא גבר...
חוץ מהחברה של אייזנשטט...
אבל נשית עים שמן על הידים... אלוהים זה כמו גן עדן כפול 10...
...לעזעזל מה יכול להיות יותר טוב מיזה ?...
מאוחר. לילה טוב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים בשרות עצמו לא הרגשתי שונה דובה
שיער ארוך, אני מאוד קטנה פיזית ועדיין אף אחד לא חשב בכלל שמשהו פה מוזר.
רק אחרי השחרור ראיתי כמה זה כואב לקרבי ולג'ובניק.
אין סיכוי לחוויות, רק לשמוע כמה הם גיבורים ובלי להשוות כי אישה- הכי קרבי שהם יכולים לקל שניקתה רובים. הכי קרוב לטייס זה לקפל מצנח.
החברה הישראלית מחוייבת לגיוס, תאר לך- זו כבר תחרות. יש את אלו שטורחים לפגוע בפרנסת אלו שיאו משירות או משתמטים.
לכן הנושא של השתמטות בקרב חרדים חורה לחילונים, לכן אםילו אלו שעושים שנת שירות לפני צבא נאלצים לוותר על השנה הזו ולהתגייס לקרבי- כי הצבא חייב לוחמים.
יש לי תמונת נושא מצויינת בשבילך, אסרוק אותה בהזדמנות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים פה נשים נילחמו גם במלחמת האזרחים... Disraeli
ואפילו ליפני...
למי זה בידיוק מפריע ? אים את משוגעת מספיק לרצות את זה...
אחת מהשבויות הראשונות שלנו בעיראק...
...היתה אישה...
אישית היה לי ניסיון עים G.I. Jane אחת... אבל לא בוויטנאם... מאוחר יותר באפגניסטאן.
...רוצה למות שתמות איתנו...
זה היה הלך המחשבה הראשונית כשניתקלנו בזה... זה היה עדין בגדר
...תופעה...
אבל זה בא גם אחרי ניסיון עים טייסות של הליקופטרס... שתיפקדו מצוין...
...לזכותה יש לצין שגם היתה יפיפיה...
המחשבות עפו לכל אחד בראש. ...לעזעזל איך דופקים דבר כזה...
אבל היום יש לנו גם את החברה של ...אייזנשטט...
וזה חוקי...
היה לי חלום לא מיזמן על עזר וויצמן שמטיס את הפיפר שלו. ואיזה חברמנית יושבת מאחוריו.
...וזורקת בקבוקי מולוטוב...
העיקר שגמרת מיזה בשלום... עכשיו תתחילי לעשות כסף...
שלא תיגמרי כמו יורי בלי פנסיה טובה... ושלא יהיה לך איזה בוס צעקני
...שצועק עליך כל בוקר...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים בוקר טוב למיסטר דישראלי h מוטקה
how are you?
יופי
שמחתי לדעת שטוב
לא יודע מאיפה התמונה הזאת של הכלב,,בטח כלב אמריקאי,,שבעליו האכילו הרבה ג'נק פוד,,בלי חשבון
השמנה היא בעיה כלל עןלמית,,אבל באמריקה,,כמו כל דבר הכל בגדול,,גם ההשמנה
צדקת לגמרי לגבי צהל,,צבא לא אמור להיות רחום וחנון,,צבא אמור להיות חזק ותקיף,,ושיפחדו ממנו
כי כך צבא צריך להיות,,,כל ההומנים והשמאלנים,ויפי הנפש למינהם,,גורמים נזק,,
אם היה אפשר לשלוח אותם לחינוך מחדש,,באיזה מחנה אי שם בסיביר,,היו יודעים להעריך את צהל הרבה יותר
אבל זה לא מציאותי,,
ולכן משנה לשנה,,וממלחמה למלחמה,,יקומו החארות האלה,,ויתמרחו על גולדסטונים עוכרי ישראל למינהם,
ולעולם לא יבינו,,עד כמה הם תורמים לחיסולה של ישראל,,המטומטמים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים הכלב חולה... ואני לא חושב שהיא טיפשה... בכלל לא... Disraeli
אולי משועממת...
אים אני אספר את זה לאיזה וייטנאמית העניים יצאו לה מהחורים איזה עשרים פעם...
מתי שלא אונסים אותך בבוקר בצהרים או בערב...
...זה משעמם...
אין לך מושג מה עשה הצילום של הטנק הישראלי כשעלה על איזה טויוטה בעזה...
כל היום והלילה יכולתה ליראות את זה בחדשות...
...כאילו שהמלחמה היא בין טנק המרכבה לטויוטה היפאנית...
חברה חכו רגע הייתי אומר להם... יש המשך לסיפור...
...זה לא מענין אותם במיוחד...
אתה יודע למה חזרתי חי מוויטנאם ? פשוט מאוד... הייתי מאוד זהיר ואחוז טירוף אדיר באותו הזמן...
ניזהר ממלכודות איומות. מנחשים בכל הצבעים. וגם מהחברה שלי שעל כל עלה שזז
...היו דופקים צרורות של איזה רבע שעה...
כידוע לך גם אש ידידותית הורגת...
אתם נימצאים במצב שכבר נימאס לי לדבר איתכם עליו... אני יוצא רע ויותר טוב שאסתום את הפה...
...אבל על דאגה כמה שאתה מכיר אותי זה לא הולך ליקרות...
להרים שאלה כזאת לאויר באמצע היום באתר ציבורי כמו סימניה...
...זה קצת יותר גדול מתפיסת העולם שלי...
זה משהוא כמו שאני אומר לחייל של הוויטקונג... הינה זה האקדח פה נימצא המצח שלי
...למה שלא תשים לי כדור בראש...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים לא נגמרו המלחמות בעולם,,ולא יגמרו לעולם,,כ מוטקה
כי כזה טבע האדם,,
ואנחנו פה בישראל נחיה על החרב עוד הרבה שנים,,אם נחזיק מעמד
כמו שאמרתי לך פעמים רבות,,האיום הקיומי שלנו הוא לא מבחוץ
רק מבפנים,זה מה שיהרוס אותנו,,כמו שהיה בחורבן הבית,,הראשון והשני
כמו שהיה בשואה,,שקאפו הלשינו על אחיהם,,רק יהודי ינצח יהודי ויהרס בעצמו
לא למדו את הלקח,,פה אצלנו,,חמורים,,מדברים על זה,,על שנאת חינם,מלחמת אחים
וממשיכים,לא לעשות כלום בכיוון הנכון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים אז מה יהיה ? לבוא או לא לבוא ? אני מתחיל לפחד... Disraeli
זה לא הם... אתה לא יורה בחזרה... כך שאתה לא יותר טוב מהם...
מיסתובבת פה ההיא ממודיעין עים תותח של 120 מילימטר ביד... והיא יורה
...לכל הכיוונים...
לא חשוב שפוגעת בחפים מיפשע... את המנגינה שלה היא אפשר לעצור...
לזכותה יש לציין שהרבה היא לא יושנת... וגם כשהיא יושנת זה רק כאילו שהיא יושנת...
...מה שאנחנו קוראים לזה פה יושנת עים המיקטרת...
אני בימקומך נותן להם להרוס הכל... אוסף שני מיזוודות יפות כאלה שהביאו הרוסים מרוסיה
...עים פיתוחי עץ...
שם את החייכנית על הכידון... עולה על האופניים...
ורוכב בידיוק כמו ישו על המים.
ואים יש אלוהים הוא יעזור לך להגיע לפה. בוא נגיד
...בתוך חודש ?...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים הזכרת לי בדיחה מוטקה
אופניים,,ישו ,,לרכב
ובכן,,לאיזה מנזר הגיעה אם מינזר קשוחה,,לתפקיד מנהלת
וכבר בעונש הראשון ,פקדה על הנזירות
ל סוסס ולהחזיר את הכסאות של האופניים,,למצבם הרגיל,במקום שיזדקרו אל על,,,
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים מאיפה זה בא ?... Disraeli
מאיפה אתה מביא אותם את כל הבדיחות האלה ? ...
אז מה ? גם זה אוכל אותך שאי שם באיזה מינזר שקט...
...היה לחברות קצת נחת...
תיראה בתמונה יהודה מכבי באחד מריגעי האושר שלו אצלי במרפסת
...מקבל מסג בכרבולת...
וכמובן דופק איזה בירה קרה עים הבוס אחר כך... חחח...
...מה לא היבנתה עד פה מוטקה...
שים את הקסדה על הראש... שמעתי שהיא בחוץ ברחובות מחפשת אותי...
...זהירות...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 14 שנים ו-9 חודשים כמדיניות צהל הוא צבא הומני מדיניות שהיא בעוכרנו panyola
איזה צבא בעולם כל פעולה שהוא עושה מעלה כותרות צבאנו צבא עם ידיים כפותות שצריך
שישתרך מאחוריו צבא של עורכי דין. טוהר הנשק הוא מוטו בצהל. יש מקרים של חריגות
של דברים שנעשים שלא לצורך, אך הדברים האלו בטלים בשישים לעומת מעשי הצבאות בעולם.
בגלל הומניות זו הרבה חיילים שלמו בחייהם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
