צלקת
היום שודרה בטלוויזיה תוכנית על חרם וזה גרם לי לחשוב על מה שעשו לי ,לא על מה שקורה עכשיו אלא על מה שקרה אז...זה היה קשה והאמת שאת הרוב אני לא זוכרת. אפילו באותה תקופה ,הייתי ילדה תמימה ולא הבנתי שעושים עלי חרם לא ידעתי ושהבנתי הדחקתי ,אני באמת לא זוכרת ,ללמוד לשכוח זה כמו ללמוד שחייה תמיד יודעים איך ואני לא זוכרת דברים שקרו לפני שבוע ,אני גם למדתי איך במצבים הכי קשים לא לבכות,איך לא להגיב,לא להקשיב ולא לראות...וזה מקל אבל זה כמו בשיר שלי חץ שנתקע בדיוק במקום הכי רגיש רק עכשיו אני מבינה מה שינה אותי ...אלא לא היו ספרים ולא אני ,אלא בית הספר הם שמו אלי תווית "מוזרה" ואני למדתי לחיות עם זה וקבלתי את הדמות במלוא ,הייתי ילדה חייכנית ופתוחה אמיצה ודברנית והיא עדיין שם עמוק בפנים,או לפחות חלקים ממנה ....זה אמור להיות קטע על חרם אבל אני מתחמקת אני לא יכולה אפילו לכתוב על זה,כואב מדי...אבל לומדים לחיות עם זה היו לי מקומות מסתור.
הם הפכו אותי לילדה אחרת ,למה שהם קראו לי "חננה".
את הספרים הכרתי כי גם הם היו לי מקום מסתור, בהתחלה אהבתי לדבר אל זה ולעשות את עצמי מסכנה אבל אני לא כזאת יותר אני לא מתכוונת לומר דבר על כך ,זה משהו שלא שוכחים זו באמת צלקת שאף פעם לא מגילדה..
חץ שתמיד תקוע שם וכמה שאני רוצה אני לא יכולה לומר דבר
לא איך זה התחיל ,לא מתי זה נגמר,איך הרגשתי,אני אפילו לא יודעת למה הם עשו את זה אבל אני יודעת שהם שכחו,
ואני לעולם לא אשכח...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
