פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1387 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-10 חודשים חלק ממך ~דניאל~
מה זאת אהבה?
מה זה הרגש המקולל והחסר מעצורים הזה, שמכונה בכינוי 'אהבה' והאם באמת אפשר להגדיר ולהסביר אותו? האם באמת אפשר להסביר את התחושה הריקנית הזאת כשהאדם שאתה אוהב לא איתך? כשאתה מרגיש שהלב שלך מת בקרבך, בעודו פועם? שאתה מוכן לתת את כל חייך, פשוטו כמשמעותו, למען אותו האדם שאתה אוהב ושליבך חפץ במגע ידיו?
אני כנראה אף פעם לא אצליח באמת להגדיר את הרגש הזה, שהשתלט על חיי וגרם לי ועדיין גורם לי להתנהג כמו כסיל מוחלט.
אני שוכב עם שירן על הדשא, גופה מעורסל בתוך זרועותיי החסונות, שמחבקות אותה חזק ומצמידות אותה אל ליבי. שיערה הארוך גולש במורד צווארה וצבעו כשל צהוב מרקר, אף על פי ששורשיה עודנם שחורים.
אני מסתכל עליה ומחייך לעצמי ספק בעצב, ספק בשמחה. המחשבות רצות במוחי, לא נותנות לי מנוח. איך נתתי לה לעשות את זה לעצמה? איך אני עשיתי לה דבר כזה?
אנחנו שוכבים צמודים אחד לשני מספר שניות, מבט עיננו נתון לשמיים השחורים שמקיפים אותנו.
משב רוח קר עובר מעלינו כשהיא מסיטה את מבטה אל כיווני, עיניה חדות. "על מה אתה חושב?" היא שואלת.
אני אפילו לא מתאמץ לשנות את נושא השיחה או להסיח את דעתה - אני מרגיש כמו נידון למוות שכבר חרצו את דינו ועל כן כבר איבד את הרצון להתנגד – אני יודע, שככה או ככה, בסופו של דבר נגיע לדבר עליה.
"על שום דבר." אני משיב קצרות, עיניי הרפויות מביעות תמימות.
היא מתרוממת, שיערה הארוך נופל על פני ומדגדג אותי קלות כשהיא זוקפת את גבה.
"אל תשקר לי! אני יודעת שאתה חושב עליה! אתה תמיד חושב עליה..." בהתחלה מיתרי קולה משמיעים נהמה רועמת וכועסת, אחר כך קולה מתחלש ולאט לאט הוא הופך לזעקה עצובה.
אני מזדקף ומושיט את ידי לעברה אך ידי נעצרת בדרכה ונשארת מושטת באוויר במרחק של כמה סנטימטרים מהכתף שלה, אני תוהה אם כאשר היא שרויה במצב נפשי כזה, עלי לחבק אותה או שמא לעזוב אותה. עברתי את השיחה הזאת כל כך הרבה פעמים, ועדיין משום מה כל פעם היא כואבת מחדש, דוקרת מחדש, שורפת את ליבי מחדש ואת הרצון שלי להמשיך הלאה ולהביט אל המחר.
אני נושך את השפה התחתונה שלי ועוצם את עיניי. תמונתה של דפנה, מתחילה להופיע לנגד עיניי שוב. "לא!" אני מתנער מתמונתה כשצמרמורת קרה זוחלת על גבי. "די שירן, תפסיקי כבר לחפש רוחות רפאים במקומות שהן לא נמצאות! אני אוהב אותך, ורק אותך... בבקשה..."
באיטיות מייגעת, כף ידי נוגעת בכתף הרוטטת שלה, אני מלטף אותה והיא רועדת. יבבה עמומה נפלטת מגרונה. אני נשבר, בדיוק כמו בכל הפעמים, כשאני מבין שהיא בוכה בגללי.
אני רוצה לחבק אותה חזק ולהגיד לה שהיא היחידה שקיימת בליבי, ושאין בלב שלי מקום לעוד אחת חוץ ממנה, אבל אני יודע שזה הרי שקר גמור.
היא סוטרת לידי ומעיפה אותה בתנועה חדה מכתפה. "אל תשקר לי, היא תמיד שם, היא תמיד הייתה שם... היא תמיד תיהיה שם... אפילו עכשיו אחרי שהיא מתה בתאונת דרכים ושכל מה שנשאר ממנה זה עפר ועצמות, אתה עדיין אוהב אותה! ליבך עדיין כמה למגע ממנה, למילה אוהבת, לעוד לחישה אחת אחרונה..." היא משפילה את מבטה אל הדשא ומקפלת את ברכיה, מתכווצת ומסתגרת בתוך עצמה.
ואני מסתכל עליה, על האישה המדהימה הזאת שאוהבת אותי למרות הכל, ושמוכנה לסבול אותי למרות אהבתי האינסופית לדפנה ורואה איך לאט לאט היא נובלת. לאט לאט, יופיה קמל ושפתיה מלבינות והצבע דוהה מלחייה והיא פשוט מתה לצידי. אני יודע, והיא יודע ושנינו יודעים שאני הורג אותה.
אם באמת הייתי אוהב אותה, הייתי משחרר אותה לדרכה יודע שאפילו שיהיה לי קשה בלעדיה יהיה לה מוטב בלעדיי. אבל אני אנוכי ואגואיסט ואני מחזיק אותה לצידי ומעודד את אהבתה כלפיי בידיעה שלעולם לא אוכל להשיב לה באותו הדרך.
חצי מהלב שלי הלך איתה... עם דפנה שלי. חצי מהלב שלי נמצא כרגע מתחת לאדמה, קבור היטב תחת 7 מטר של אבק וחול, נאכל על ידי תולעים וחרקים. והחצי האחר שלי מת.
הוא כבר לא מסוגל יותר לאהוב, הלב הקטן והריקני הזה.
שירן מתקרבת אלי, פניה קפואות כשהיא מביטה אל תוך עיניי בישירות ושותקת.
והשתיקה הזאת... השתיקה הזאת אומרת הכל.
היא לא צריכה לדבר, כדי שאני אדע כמה כואב לה, כמה שהיא מיוסרת מזה שהיא לא מצליחה להשכיח מליבי את דפנה וכמה שהיא מרגישה לא שווה עם עצמה.
ואני לא גבר שכמותי, לא מוצא בתוכי את הכוחות לשקר לה ולהגיד לה שהיא האחת שלי ושאני אוהב רק אותה. אני כזה עלוב ופתטי.
ואני שונא את עצמי, אני שונא את עצמי על כך שכשהיא מסתכלת לתוך עיניי ומחפשת בהן קצת אהבה, אני מביט בה וחושב כמה שהיא שונה מדפנה.
והרי זה לא מקריות.
שירן האריכה את שערה, רק בגלל שלדפנה היה שיער קצר. שירן צבעה את שיער לצהוב מרקר, כי לדפנה היה שיער שחור עורב.
להיות ההפך ממנה, לייצג משהו שונה ממנה, להיות אחרת. להיות שירן, לא דפנה. זאת הייתה מטרתה של שירן.
"אתה זוכר את היום הזה, את היום שבו בישרו לך שהיא מתה?" היא שואלת אותי, ואני טובע בתוך עינייה הירוקות. אני יודע שהיא מנסה להכאיב לעצמה, אני יודע שהיא רוצה לשמוע שוב ושוב אותי מדבר על דפנה.
אני נאנח בכבדות. בטח שאני זוכר, איך אני בכלל מסוגל לשכוח את זה?
"כן שירן, את הרי יודעת היטב שאני זוכר. שאלת אותי את השאלה הזאת אלפי פעמים וניהלו את השיחה הזאת יותר מפעם אחת."
איך אוכל לשכוח את היום שבו בישרו לי שהיא מתה? כמה שבועות לפני שהתחתנו ולפני שקשרנו את חיינו זה בשל זה, קיבלתי את השיחה הגורלית ששברה את ליבי לאלפי חלקיקים קטנים. אני לעולם לא אשכח איך בכיתי, כמו ילד קטן. איך התהלכתי בביתנו, וראיתי אותה מחייכת אלי דרך התמונות הממוסגרות. כאילו זה רק היה אתמול. והכאב, הכאב בידיעה שלעולם לא אוכל לנשק אותה ולהגיד לה כמה שאני אוהב אותה, הכאב בידיעה שלעולם לא אוכל להגיד לה כמה שהיא שינתה את חיי. זה מרגיש כמו דקירות סכין.
"אבל הפעם הזאת שונה מהאחרות, אבנר." הקול שלה חזק ויציב.
פחד מוזר מציף את גופי. למה שהפעם הזאת תיהיה שונה מהאחרות? משהו בי אומר לי שמשהו לא בסדר. השיחה עצמה, היא אותה השיחה. השאלות הן אותן השאלות בדיוק, הבכי הוא אותו הבכי. אבל הקול שלה... הקול של שירן... הוא אחר, הוא שונה.
"למה את מתכוונת?" אני שואל אותה, והיא לא עונה לי.
"למה את מתכוונת?!" אני חוזר על שאלתי, הפעם בקול רם וחזק יותר.
אגלי זיעה מצטברים במצחי, כשהיא טורחת לענות לבסוף על שאלתי, קולה חותך אל הדממה. "כי הפעם, אני עייפה."
"את עייפה?" אני לא מבין. הראש שלי מתחיל להסתובב ויש לי קצת בחילה. משהו פה ממש לא בסדר, משהו רע מאוד מתגלגל ואני לא יודע איך לעצור את זה.
"כן אבנר, אני מאוד עייפה." היא משיבה לי בקול קשה.
ועדיין אני מסרב לקבל את זה שמשהו לא בסדר, ומתנהג כאילו הכל בסדר גמור. "אז כשתשובי הביתה, תשני טוב."
היא קמה על רגליה בפתאומיות, הלב שלי צונח לתחתונים. "לא אבנר, אני לא עייפה פיזית אני עייפה נפשית. נמאס לי מדפנה המנוחה, נמאס לי לסבול והרבה מעבר לזה... נמאס לי ממך."
אני חושב שגם לפני מותי, אני לא באמת אצליח לתאר את הכאב שזרם בעורקיי כשהיא אמרה את זה. הידיעה שהיא התעוררה... שהיא הבינה שהיא יכולה למצוא מישהו יותר טוב ממני... שהיא לא צריכה לשרוף את כל השנים הכי טובות בחייה בניסיון לגרום לי לאהוב אותה, הייתה פשוט מאוד צורבת.
משהו בי מתחיל להתעורר, וכן זה בהחלט הרצון לצעוק הצילו. אני קופץ על רגליי ולופת את הזרוע שלה חזק.
"למה את מתכוונת?" אני מנסה להישמע רגוע ונחמד, אבל הקול שלי לחוץ ועויין.
שירן משתחררת מאחיזתי ודוחפת אותי אחורה בפראיות. מרוב הלם, אני כמעט נופל לאחור.
"אני הולכת אבנר, אני הולכת... מצטערת, אבל זה נגמר. אני לא רוצה יותר להיות המחליפה של דפנה, אני לא רוצה יותר לנסות לתפוס את המקום של דפנה בלב שלך, אני לא רוצה יותר לבלות לילות על גבי לילות בתהייה למה אתה לא אוהב אותי. די, גמרנו כאן. כמה שזה קשה לי לבצע את ההחלטה הזאת, וכמה שאני יודעת שמחר בבוקר כשאני אקום לבד ואחפש את מגע זרועותייך מקיפות את בטני, אני יודעת שזה לטובה. לקח לי זמן לגבש את ההחלטה הזאת, אבל עכשיו אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. אני אתגעגע אלייך אבנר, והניתוק ממך לא יהיה פתאומי, אבל קשר רומנטי כבר לא יהיה לנו. מצטערת."
השפה התחתונה של פי נשמטת. קצב פעימות ליבי מואץ כשאני מבין שאיבדתי אותה, שאיבדתי את שירן, הדמיון שלי מתחיל לרוץ ואני מנסה לדמיין את חיי בלעדיה.
אני לא מסוגל. אני פשוט לא מסוגל!
המילים מתבלבלות לי והרצון לצרוח ופשוט לבעוט בכל דבר שנקרה בדרכי פשוט גובר. אני מנסה לחבר משפט נורמאלי. "שירן יפתי את לא צריכה להיות דפנה, את לא צריכה להרגיש כל הזמן כאילו את צריכה לתפוס את מקומה של דפנה, או להגיע לעוצמת הרגשות שהייתה לי אל דפנה." אני מנסה לחבק אותה, אבל היא מתנגדת אז אני תופס את שתי מרפקיה באגרסיביות. "את שירן, לא דפנה. דפנה מתה אהובתי, ואני אוהב אותך ורק אותך," אני נושך את לשוני, אני כזה שקרן עלוב. "חלק מהלב שלי שייך לך אהובתי, אני נשבע לך. בבקשה אל תעזבי אותי. בבקשה אל תעזבי אותי." אני מתייפח כמו תינוק, אבל זה אפילו לא מזיז לי. אני מוכן גם לרדת על ברכיי כדי שלא תיפרד ממני.
שירן מתנערת ממני, גופה נוקשה ועינייה רטובות. "אז זהו שלא אבנר, אני לא רוצה רק חלק מהלב שלך, אני רוצה את כולו! נמאס לי להסתפק בפירורים מאהבתך! די, זה נגמר."
אני מסתכל על האישה הזאת דרך עיניי הרטובות מדמעות, מסתכל עליה טוב טוב ובפעם הראשונה בחיי אני רואה את הפנימיות שלה ולא את החיצוניות. בפעם הראשונה אני לא מחפש בה דמיון לדפנה, אלא רואה אותה כשירן, בן אדם בפני עצמו. אבל זה מאוחר מדי בשבילי, וזה מאוחר מדי בשבילה. אני לא יודע מאיפה ברגע אחד קטן ושברירי, היא תפסה את האומץ ונפרדה ממני. אבל אני יודע, שאני חייב לשחרר אותה. אני יודע שמגיע לה משהו יותר טוב ממני. אז עם לב כואב ודמעות זולגות, אני מסתכל לה בעיניים ואומר את המילה שאני הכי לא רוצה להגיד לה באותו הרגע:
"לכי."
והיא הולכת. היא הולכת, ולא מסתכלת לרגע אחד לאחור.
וכשהיא הולכת.. משהו בי הולך איתה, חלק ממני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
