פורומים » שירים ומשוררים
יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ולהבדיל אביב גפן. משוררים חדשים וישנים. שירים שאהבתם, וספרי שירה שנגעו בליבכם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום שירים ומשוררים
» נצפה 8236 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 16 שנים ו-2 חודשים שירון שלומית
מי חשב שאוכל להיות כל כך מאושרת בערפילי גן עדן
השלוה כה רכה, כמעט ואינה מורגשת
הערפל כה ענוג, כמעט מלטף
נוגע ואינו נוגע, בקסמו מעליי מרחף
הדממה מכמירה, מרטיטה את מיתרי לבבי
נכספת אל עבר זכרון לא ידוע
מנסה להבין איך הגעתי לכאן
מנסה לנער מעליי את אבק הזמן
קורי עכביש משערי אני מוחטת
ושוב ישנה, מנמנמת
שלוות קסם על כתפיי נחה וראשי עליה נשען עייף ויגע
צמאה למים, לזכרון, למגע ואשמורות עיניי שוב צונחות
מנסה לקום וללכת מפה
ורגליי אותי אינן נושאות
אני נשארת, אולי הייתי כאן תמיד, מעולם
אולי גם אני כמו עץ אולי דוקא פרח
שחוזר ונובט עם הזמן
אולי אין מקום אחר, ואני, לכאן אני שייכת
אך בן רגע בא לו הבזק
של זכרון תלוש וקורע
שוב תולש אותי מרכות הנמנום, שלי היא כה נעמה
מחפשת, תרה בנבכי זכרוני
והוא משיב לי בנבכי קרעיו
רגעים תלושים, רשמים, חויות, תחושות ותמונה לא ברורה
מה נותר לי מחיי לעשות
מי ישלים לי את מה שהיה
קמתי אפופה, יעפה ויחפה
לחפש לי את הדרך
יש שביל מיוחד שבשמי הוא קרוי
נתיב לא כבוש, שרק לי הוא ממתין
מצפה לי על אם הדרך
הוא קורא בשמי ואני לו עונה
קמתי ובאתי, אייכה?
ולי הוא לוחש בעצבות
רוצי, כי כבר זרחה לך השמש
נתיבי לי אבד ואני בודדה
מחפשת את זו הדרך
אני שומעת קולות קוראים בשמות
ושמי אבד לו בדרך
זכרון ישן הבליח בי, שם נתיב ודרך המלך
אני כאן מוכנה ומזומנה
אני כאן על דרך המלך
כך רגלי דורכת על ספו של שבילי המיועד
ורגלי עדיין על דרך המלך
האעז לדרוך ולצעוד?
קול שירה לי קורא מנגנת לי הדרך
ורגליי מרקדות מאליהן הולכות הן
אל דרכי שלי, אל זו הדרך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-2 חודשים מקסים אלאפנטוס (ל"ת)
-
לפני 16 שנים ו-2 חודשים תודה שלומית (ל"ת)
-
לפני 16 שנים ו-2 חודשים עוד אבוא אל סיפך / נתן אלתרמן אלאפנטוס
"עוד אבוא אל סיפך" / נתן אלתרמן
השיר "עוד אבוא אל סיפך" הוא חלק מ"כוכבים בחוץ" של אלתרמן,שהוא למעשה קובץ "ארס פואטי". כדאי מאד ללמד את השיר הזה לצד (או אחרי) "עוד חוזר הניגון", הפותח את הקובץ.
בקובץ זה ישנה "סיטואציה שירית" המקיפה את מרבית השירים: הדובר בשירים הוא המשורר-ההלך, הנודד בדרכיה של תבל, אותה יישות חושנית המסחררת את חושיו ומפתה אותו לנדוד בדרכיה. הדרך "הנפקחת לאורך" היא בת זוגו של "הניגון" או "הזמר", שההלך מבקש לשוא "להגדיר" אותה באמצעותם (גם מלשון "גדר", כפי שהוא אומר ב"פגישה לאין קץ": "שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים").
הדמות השלישית ב"משולש הרומנטי" הזה היא דמות האישה המחכה, זו היושבת ספונה בביתה ומחכה להלך שיחדול מנדודיו ויחזור אליה. זוהי, כמובן, האישה מ"עוד אבוא אל סיפך", אך גם משירים רבים נוספים, כגון "חיוך ראשון" - דמות המופיעה גם ב"שמחת עניים" וב"פונדק הרוחות"
בשיר הזה מבטיח הדובר לחזור, אבל "בשפתיים כבות" ובידיים צונחות - בסוף הדרך, כשהוא תשוש ועייף, ואולי, אם להסתמך על שיריו האחרים של אלתרמן - רק לאחר מותו (דמות המת, החי), או כפי שנרמז בשיר עצמו: " חיי שכרעו בלי הגיע אלייך...".
ההלך מודע לכך שהוא "מכור" לנדודים, לקצב המהפנט של החיים בחוץ: חייו "הוסגרו לחוצות ולתוף" - זה התוף המייצג בשירת אלתרמן את הלמות הלב של החוצות, של הערים הגדולות. ביתה החשוך, העצוב, של האישה המחכה מאחור הוא ניגודם של ה"כוכבים בחוץ".
לעיתים, במהלך נדודיו, נזכר לפתע ההלך באישה זו. זכרה, שהוא זכר-נשכח, פולח פתאום ומבהיק כנגדו. כמו ב"חיוך ראשון", בו מתאר אלתרמן את ההלך העייף הנזכר באישה המחכה לו, גם כאן זה קורה ברגע של שקט, "בין דפיקה לדפיקה", כאשר הלב משתתק לשבריר שניה.
הריתמוס של השיר,המשקל המהפנט, החזרות הכפייתיות "עוד אבוא" "עוד אצניח" "עוד אומר") יוצרים אוירה של שבועה, של נדר.
שבירת השורות ("שישנן/שישנן עדיין" וכן בבית האחרון) מדגישות את לשון השבועה ומעצימות אותה.
השימוש בסינקדוכות "לב" "ידיים" "יד מבהיקה" מבליט את האינטימיות של הקשר בין ההלך לבין האישה המחכה לו.
המטונימיה "ביתך הקטן כה חשוך לעת ליל ועצוב בו ודאי לאין סוף" מתארת למעשה את עולמה וחייה של האישה, העומדים כניגוד לדרך שתוארה ב"עוד חוזר הניגון" כלונה פארק ענקי ומסתחרר, וכן כניגוד ל"חוצות ולתוף" ההולמים מלאי חיים. גם מטונימיה זו מעידה על הכרות אינטימית של הדובר ההלך עם עולמה של האישה המחכה לו.
המטונימיה "סיפך" מייצגת את קו הגבול שבין הדרך לבין הבית, בין הנדודים לבין התיישבות הקבע – זו לעולם לא תגיע. זהו סף נכסף, אך גם מפחיד, למי שאיננו יכול לחדול לנדוד ולזמר.
סתירות פנימיות כאלו נמצא לעיתים קרובות בשירת אלתרמן, וגם כאן, הביטוי האוקסימורוני "זכר נשכח" מבטא את השניוּת (דואליות) באורח חייו של המשורר ההלך, הנודד בדרכים אך נכסף ועם זאת חושש מן הרגע בו יגיע אל הסף – אל הסוף.
והערה נוספת, על דמות המשורר הנודד. אמנם, הוא נודד על כרחו, אבל על פי רוב הוא נהנה מכך. זה אחד הדברים היפים אצל אלתרמן. בניגוד למשוררים אחרים, כגון ביאליק ואפילו רחל, הוא איננו מתלונן: גם אם לעולם יכשל במשימה להציב דלתיים לתבל, הרי שתמיד יהנה מן הניסיון החוזר ונשנה. כאמור, העולם אותו הוא מתאר הוא כעין לונה פארק ענקי, מלא ב"צעצועיך הגדולים" ("גם למראה נושן…"), ב"טיסת נדנדות", בברקים וסחרחרות.
ולבסוף, ובכל זאת, כמה מילים על קריאה פמיניסטית של השיר. כמו שירים רבים שקדמו לתקופתנו אנו, שיר זה מבטא את הנורמות החברתיות והתרבותיות הנהוגות בעולם עד עצם היום הזה. אפשר לכתוב יותר מדוקטורט אחד על דמות האישה המחכה. בכיתה שלי ערכנו רשימה אקראית – ותאמינו לי, יש עשרות אם לא מאות: בת הדייגים המחכה לאביה (כן, זה מתחיל בגיל צעיר), האישה שליבה האיר את המגדלור בשיר הידוע, "שיר אהובת הספן" ששרה ריטה, "את חכי לי ואחזור" האלמותי, "שיר אהבה חיילי" של התרנגולים, "מחכה לו" של דנה ברגר, "אחכה לך" של הנשמות הטהורות ---- ויכולתי להמשיך כך עד אין קץ.
אלתרמן משתלב יפה בזרם הזה, הן בשירתו והן בשירי הזמר שכתב (והן בחייו הפרטיים, כמובן. לצורך זה כדאי לעיין בשני ספריה של אילת נגב, "סיפורים אינטימיים" ו"סודות פרטיים", וכן לצפות שוב בתכנית המופלאה "אלתרמניה"). השיר "זמר שלוש התשובות" הוא דוגמה אחת מיני רבות, כמו גם "צריך לצלצל פעמיים".
או. קי. אז מה? האם ניתן לצפות שאלתרמן דווקא ישא את נס המרד הגברי בנורמות המיגדריות של תקופתו? רחל לא עשתה זאת, זלדה לא עשתה זאת, וגם לאה גולדברג הייתה רחוקה מאד מכך. המהפכה (איטית, לעיתים נסוגה, לעיתים מתפרצת) התחילה (אצלנו) הרבה יותר מאוחר והיא נמשכת עד עצם היום הזה. לא אצל אלתרמן.
כדאי, כמובן, להסב את תשומת הלב של התלמידות והתלמידים לקריאה מסוג זה. אבל, לדעתי, רק בסוף, בשולי הדברים, ולא כעניין המרכזי.
רשמה:יוכי שלח
תודה
אלאפנטוס
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
