פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 436 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים הרהורים נוגים Flow
הוא היה רגיל, לזה שרע לו, זאת אומרת. הוא הרגיש ככה פחות או יותר כל הזמן מאז שהחבר הראשון שלו עזב אותו, לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל תמיד רע, באיזשהו אופן. תמיד, הרגיש מין צביטה כזאת בלב, אבל לא האחת הקטנה והנחמדה הזו שמרגישים כשרואים מישהו שאוהבים, לאו דווקא אהבה רומנטית, גם אפלטונית, צביטה קטנה, ומציקה כזו, שבשלב מסוים, או לאט-לאט, הולכת ותופסת פיקוד, גורמת לך להרגיש את הצביטה הזו גם במקומות אחרים, שהם לא הלב, מתפשטת לך דרך קני הנשימה, הדם, העצבים, כמו רעל של נחש. רק שזה לא באמת רעל, לא פיזי, ולא נפשי. פשוט תחושה רעה, שאנחנו אוהבים (וגם הוא), אוהבים לתאר בכל מיני צורות דרמטיות, או לפחות ציוריות, זה מקל על התחושה משום מה. הוא ידע שזה לא סתם משהו שפסיכולוגים אומרים אלא משהו אמיתי, הוא ניסה את זה בעצמו, וראה כמה טוב זה עובד, הרבה יותר מכתיבה אסוצאטיבית. אבל גם כתיבה שכזו, או מחשבות שכאלו, נופלות בבבוא הזמן, כמו החומה של סין. הן רק עוצרות את הגל או את הרעל לכמה רגעים, או ימים או שנים, אבל מתישהו, הוא גובר עליהם. כי זה מין משהו כזה שצריך להתמודד איתו בעצמך, בלי חומות ובלי כלום. אתה מול הצביטה. אחד על אחד. בלי חוכמות. וזה קשה, ובכלל לא קל, אפילו מאוד קשה, אולי הדבר הכי קשה בעולם, בטוח שיותר מלהצמיד לאישה בהריון קנה שחור לראש וללחוץ על ההדק, בטוח יותר מלגנוב תפוח מהמוכר המסכן ההוא שיש לו רק יד אחת בשוק כי חבר שלך אמר לך שאם לא תעשה את זה הוא לא יהיה חבר יותר שלך. קשה אפילו יותר מהתחושה שאתה מרגיש אחר כך, שהחבר שלך מפסיק להיות חבר שלך למרות שגנבת את התפוח ההוא מהמוכר המסכן, אתה מרגיש קצת כמו החלק הזה של התפוח שתמיד נשאר, אבל אף פעם לא אוכלים, אלא זורקים. הוא הרגיש קצת כמו החלק הזה של התפוח שתמיד נשאר, רק שבחלק שהוא הזדהה איתו, הייתה גם תולעת, ורודה כזו, שחצי ממנה הלך בביס הראשון, אבל מי שאכל אותו בכלל לא שם לב, גם בסוף, אחרי שהוא כבר גמר את התפוח וכל מה שנשאר זה החלק הזה שאף פעם לא אוכלים.
ההבנה הזו, שהוא תמיד מרגיש רע לא משנה מה קורה, לא משנה כמה שמח וירוק בחוץ, חלחלה אליו בשעה שהוא קצץ פטרוזליה במטבח, הוא לא כל כך אהב לעשות את זה, אבל לפעמים אימא שלו הייתה מבקשת ממנו, אז הוא היה עושה את זה למרות זאת. לפעמים הוא גם לא היה עושה את זה. בדרך כלל, הוא לא היה עושה את זה. אתם מבינים, הוא לא כל כך אהב את אימא שלו, לא בגלל שהיא הייתה רעה ואיומה (היא כן), וגם לא בגלל שהיא לא הסכימה אף פעם לקנות לו את השוקולד השחור הזה שהוא תמיד רצה. הוא לא כל כך אהב את אימא שלו כי היא הייתה משעממת. וכל מה שקרה בחודשים האחרונים, עם האאוטינג, והצעקות, והכעסים לא ממש תרם לכל הסיפור, אלא אפילו הפך אותו לרע יותר, העצים את הרגש הזה, של השיעמום והפך אותו למשהו שהוא הרבה יותר מזה, למין חץ סגול-אפרפר כזה שננעץ בלב של כל אחד מהם, כמו החצים שקופידון יורה, רק שהחצים האלו, לא גרמו להם להתאהב אחד בשנייה וליצור תסביך אדיפוס מודרני, אלא גרמו להרגיש מין אי-נוחות שכזו, אבל אי-נוחות כזו שהיא יותר מאי-נוחות רגילה, משהו שהוא כבר ממש לא נעים, אבל עדיין לא מתקרב לרע, או גרוע. קצת כמו ההרגשה שמרגישים כשהולכים לאזכרות של אנשים שלא באמת היה אכפת לך מהם ואתה צריך להעמיד פנים שאתה עצוב. לפעמים אתה באמת רוצה להיות עצוב, אבל הדמעות פשוט לא מגיעות, לא משנה כמה עמוק אתה חופר בתוך הרשתית, לא משנה כמה חזק אתה מנסה, וכמה האנשים מסביב מצליחים. אתה פשוט לא מצליח לבכות, וזה משגע, מטריף. הורג אותו ואת כל שאר האנשים שמרגישים את זה. ואז, הם, והוא מתחילים לצחוק. כי אין להם משהו טוב יותר לעשות, כי הם רוצים בכל זאת להביע איזשהו רגש, וכולם מסתכלים עליהם כאילו הם נפלו מהירח, או כאילו הם סתם לא מפותחים רגשית מספיק כדי לעמוד בסיטואציה, שזה נחמד, באיזשהו אופן, כי זה נותן להם, ולו, איזשהי מחילה, אנשים חושבים שקשה להם למרות שלא באמת קשה להם, למרות שהם באמת צוחקים, אבל לא צחוק של עצב או של אי יכולת להכיל, אלא אחד של מבוכה. אבל זה הגיוני, כשחושבים על זה, כי האנשים שחושבים את הדברים האלו אף פעם לא באמת היו בסיטואציה הזו, אף פעם לא באמת הרגישו את הרצון הזה לבכות ולא הצליחו לממש אותו, הם אנשים שהכל הולך להם בקלות בחיים – עבודה, כסף, משפחה, אהבה, הכל. ללא יוצא מן הכלל. ויש בזה משהו קצת מקומם ומציק אבל אין ממש מה לעשות, זה מה שאימא שלו תמיד אמרה לו שהוא סיפר על הרגשות האלו. היום הוא כבר לא מספר לה יותר על הרגשות האלו, בגלל החץ הסגול-אפרפר ובגלל שהוא מרגיש הרבה יותר רע עם עצמו. בפעם האחרונה שהוא הלך לאזכרה, החבר של בת דודה שלו, זה שלא הכיר בכלל את סבתא רבא שלו שמתה היה עצוב יותר ממנו. וזה פגע באיזשהו אופן, אבל בצורה עמוקה, באמת, העליב אותו כמו ששום דבר לא העליב אותו, שום דבר חוץ מהפעם ההיא שחבר שלו זרק אותו כמו שזורקים את החלק שנשאר מהתפוח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-11 חודשים מקסים ונוגה... דורית (ל"ת)
-
