מול הים,
ההרים,
עצים ופרפרים.
מול קיר ריק,
מיטה,
מולך.
להביט ובעצם לא לראות,
לדבר בלי לשמוע.
לקחת בלי רצון להחזיר
רק להמשיך לפסוע.
והימים לא מחכים,
לא ממתינים
לאף אחד.
עוד שעה חולפת-
בלעדיך.
כבר לא כואב לי
אל תטעה,
אני בקושי מרגישה,
בקושי מריחה, אותך.
נשאר רק זיכרון
של תקופה יפה.
של תקופה שהכאיבה, שפצעה.
מה שווה הזיכרון,
אם הוא גורם לדמוע
אם הוא מכאיב,
מפריע לשכוח?
מפריע להמשיך להיות?
ובקופסת עץ יפה
אני נועלת,
את הימים, את השעות,
אותך, אותי,
נועלת הכל.
אחרי שהכל ננעל,
חסר לי משהו.
הנשימה פתאום שונה,
משהו הלך לאיבוד,
נעלתי בטעות,
משהו חשוב
ממרכז החזה-
נעלתי את הלב.
ובקופסת עץ יפה
בין זיכרון לזיכרון,
בין ריח ותמונה
שוכב לו לב אחד
לבד,
חסר לו גוף ונשמה
חסר אותך, אותי
חסר לו משהו אמיתי.
20.9.10
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה