פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1171 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים אגדה וירטואלית Flow
הוא חיפש אהבה יותר מדי זמן, והוא לא מצא אותה. היה בזה משהו קצת מצחיק, כי דווקא שהוא לא חיפש אותה, דווקא שהוא לא הרגיש שום צורך בה או במישהו שיאהב אותו, היא מצאה אותו. היא גם עזבה אותו מאוד מהר. לאט מספיק כדי להכיר את התחושה, להשתוקק אליה, ומהר מדי בשביל להרגיש מסופק, בשביל להגיד "די, אני לא צריך את זה יותר, היה לי מספיק", הרבה יותר מדי מהר.
העניין הוא, שהחיפוש אחר אהבה, או אהבה בפרט, הפכה לסוג של אובססיה אצלו, היא הטרידה אותו כמעט בכל שעה, העסיקה אותו בכל רגע נתון, לא נתנה לו מנוח, וזה הציק לו. כי למרות שהוא רצה אותה מאוד, יותר מכל דבר אחר בעולם, לא היו יותר מדי דברים שהוא יכול היה לעשות כדי למצוא אותה, הוא היה בחור ביישן, קצת יותר מדי. המקום היחיד בו הוא כן היה יכול לחפש אהבה היה באינטרנט – המקום היחיד בו הוא הרגיש חופשי באמת. הוא תמיד דמיין את עצמו מספר לילדים שיהיו לו, או סתם לחברים, איך הכיר את בן הזוג שלו, את האהוב שלו, דרך האינטרנט, ואז, כשהוא היה מסיים לספר להם את הסיפור, כשהוא היה מגיע לפעם הראשונה שבה הם התנשקו, הוא היה אומר להם: " וזו, רבותיי, אגדה וירטואלית, מודרנית.". אומר להם את זה, וצוחק.
הבחור עם השיער השחור חיפש אהבה כמעט באותה אובססיביות, לא, באותה אובססיביות בדיוק למרות שהוא מעולם לא הרגיש אהבה באמת ובתמים, לא אל מישהו אחר בכל אופן. הוא גם לא היה יכול להרגיש אהבה, היה לו משהו דפוק במוח, מין פגם גנטי שלא אפשר לו להרגיש רגשות, רק כעס. כעס ועצב. כעס עצב וסיפוק. זה מה שהרופאים אמרו לו. הם גם קראו לו פסיכופת. קצת פחדו ממנו.
מה שהבחור עם השיער השחור חיפש, מה שהוא רצה כל כך, היה התחושה הנעימה והחמימה שזורמת לך במעלה גרון כשמישהו אוהב אותך, מן צמרמורת כזאת, אבל אחת שעושה לך טוב, לא רע. הוא חיפש אהבה בכל מקום, לא הייתה לו את הבעיה הזו, של לדבר עם אנשים בעולם האמיתי, הוא היה הולך לפאבים, מסיבות, מתחיל עם אנשים ברחוב,עושה כל מה שהוא יכול. אבל הוא אף פעם לא הצליח. בני הזוג שלו תמיד נפרדו ממנו לפני שמגיע השלב הזה של אהבה. יכול להיות שזה היה בגלל שהוא התקדם מהר מדי, אבל הוא לא חשב שזו הייתה הסיבה, כי גם שהוא התקדם מאוד לאט, הכי לאט שאפשר, זה קרה. בשלב מסויים הוא פשוט התחיל להאמין שכל אדם מסוגל לאהוב, אהבה אמיתית, רק מישהו אחד. והוא כבר זרק את המישהו שאהב אותו, השליך אותו לעזאזל, וקצת מאוחר מדי בשבילו. הוא צריך להסתפק בתחליף, בחומר הסינתטי. היה משהו קצת מדכא במחשבה הזו.
הם פגשו אחד את השני באיזשהו צ'ט, אחד כזה שלוחצים בו על כפתור והוא מצוות אותך עם אדם זר לחלוטין, שהדבר היחיד שאתה יודע עליו, פרט המידע היחיד שהם נותנים לך עליו זה שהוא זר. הם דיברו משהו כמו חמש דקות, דבר שהיה די נדיר באותו צ'ט, והחליטו להמשיך את זה, כי זה היה נחמד, וטוב כזה. אז הם הוסיפו אחד את השני למסנג'ר, והפכו את השיחות האלו למשהו יומי. זה היה נחמד. וכשהתסבר להם ששניהם נמשכים לגברים, וששניהם מחפשים אהבה, הוא היה מאושר, הוא חשב, שאולי סוף סוף הוא מצא את האהבה שהוא מחפש כל כך הרבה זמן, את הבחור האחד והיחיד, שיבין אותו, ויחבק אותו כשהוא עצוב, למרות שחושך וקר. והבחור עם השיער שחור היה מאושר לא פחות כי הוא הרגיש, שיש סיכוי שזה ילך, שיש סיכוי שהוא יאהב אותו, כמו הבחור ההוא, לפני עשרים שנה. והמחשבות ההחלטיות והכחולות שלו על אהבה אחת לכל החיים הפכו להיות קצת יותר ורודות ומבולבלות
לשניהם היה שיער שחור.
הם נפגשו אחרי חודש, הוא לקח אותו לטיול בגן הזה שהוא כל כך אהב, למרות שהוא לא אוהב ירוק, ואפילו חושב שיש בזה משהו קצת משעמם. הם לא דיברו, רק הלכו לאט ובשקט, והסתכלו על הכוכבים. ולרגע, נדמה היה שזה הוא זה, שזה יכול להצליח, שאולי אפילו זה כבר הצליח, למרות שהוא לא היה יפה במיוחד והבחור עם השיער השחור נראה קצת כמו אל יווני. “באהבה אין חוקים" הוא מלמל לעצמו חרש.
"מה אמרת?” שאל אותו הבחור עם השיער השחור.
"כלום" אמר הוא וחייך בביישנות.
ופתאום, הבחור עם השיער השחור לקח את היד הגדולה שלו והניח אותה בעדינות על היד שלו. אחר כך הוא לפת אותה, אפילו יותר בעדינות, והם המשיכו ללכת.
והבחור עם השיער השחור הרגיש משהו מוזר, משהו שהוא לא הרגיש מעולם, לפחות עד עכשיו. לקח לו זמן להבין מה זה – כמה דקות. אבל בסוף, הוא הגיע למסקנה, שזו אהבה. וזו הייתה תחושה נפלאה, ללכת ככה, בשקט, יד ביד עם מישהו שאתה אוהב. למרות שאתה לא יכול להיות בטוח בזה שגם הוא אוהב אותך, עדיין לא.
ופתאום, בלי לשים לב מה הוא אומר או לחשוב, אמר הבחור עם השיער השחור שהוא אוהב אותו, אהבה אמיתית.
והוא לא ידע ממש מה לעשות, הוא לא חשב שזה יגיע כל כך מהר, הוא גם לא אהב אותו. עדיין לא. אבל הוא החליט, מהר מאוד, בפחות משנייה, שעדיף לו לזרום עם זה, לנסות ללמוד לאהוב את אותו בחור עם שיער שחור, הוא האדם היחיד שבאמת אהב אותו אי פעם. גם הוא חשב את המחשבות הכחולות לעיתים קרובות, אצלו הן עדיין היו החלטיות.
אז הוא עצר, וכשהבחור עם השיער השחור הסתובב אליו, במבט שואל, אולי קצת מבוהל, הוא קירב את השפתיים שלו בעדינות לשפתיו של הבחור עם השיער השחור ונשק להם. נשיקה עדינה וחטופה. קטנה. אבל גם רכה. אוהבת. אולי גם קצת מזוייפת.
והוא היה מאושר, כי סוף סוף הוא הרגיש אהבה אמיתית מהי. והוא היה מאושר לא פחות והעיניים הכחולות שלו ברקו בשמחה, כי הוא הבין איך זה שאוהבים אותך באמת. והוא מצא את זה מספק, גם אם הוא לא אוהב אותו באותה מידה, או בכלל. הוא ילמד.
העניינים התחילו להתקדם בקצב מהיר, כי הוא אהב אותו באמת והוא, עם העיניים הכחולות, רצה שימשיך לאהוב אותו, שלא ירצה לעזוב אותו לעולם, אז הוא בנה קירות בצורת מחוייביות. מהר מאוד הם כבר גרו ביחד. קצת אחר כך הם סיפרו להורים ושלושה ימים אחרי זה הם החליטו שהם מתחתנים.
הם לא רצו אירוע גרנדיוזי, אז הם כתבו הזמנות, אישיות, בכתב יד, הוא גם צייר פרחים על כל אחת מההזמנות, והיה בזה משהו נורא מתוק ונחמד. הם הלכו ביחד לדואר לשלוח אותן, והפקידה הייתה נורא נחמדה, ואמרה להם מזל טוב. וזה הרגיש טוב. יותר מדי טוב. לשניהם.
ובחתונה הבחור עם השיער השחור והעיניים הכחולות עלה לבמה והתחיל לספר את הסיפור שהוא תמיד חלם שיספר, את האגדה הוירטואלית שלו. הוא סיפר איך הם הכירו דרך צ'ט, איך הם הוסיפו אחד את השני למסנג'ר והסביר מה זה לה לנוכחים שלא ידעו במה מדובר, הוא סיפר על הגן, על הנשיקה הראשונה. וחתם את הסיפור כמו שתמי רצה, במשפט, שהוא חלם עליו מאז שהיה בן חמש עשרה, מאז האהבה הראשונה שלו: “וזו רבותיי, אגדה וירטואלית.".
והקהל מחא כפיים, אפילו אח שלו בכה, והוא נישק אותו בתשוקה שהוא לא הרגיש מעולם. אבל משהו היה לו חסר. הוא רצה להיות שוב הבחור ההוא, שמחפש אהבה, ולא מסתפק במה שיש, בחד צדדיות הזו, בחור שמחפש אהבה אחת, אהבה אמיתית.
והוא, שהיה לו רק שיער שחור, בלי עיניים בצבעים מיוחדים הביט בו, באהבה, וחשב מחשבות ורודות ומבולבלות על העתיד.
והשמש צחקה.
חה, חה, חה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים נהנתי, עדי
שמתי לב שקל לי ללכת לאיבוד בכתיבה שלך, אבל זוהי תחושה טובה, כי בסןף מוצאים את הדרך ויש סיפוק.
הכל מאוד מציאותי, התחושות עוברות בצורה כנה ואמיתית וקל להישאב פנימה.
יש פה משהו נורא פשוט וכל אחד יכול להזדהות.
תמשיך לכתוב, זה משמח אותי:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים תמשיכי להגיב Flow
-
-
לפני 15 שנים היה ממש נחמד. HilaX3
זה היה ממש יפה.. בהתחלה איבדתי את עצמי קצת, אבל כשחזרתי טיפה אחורה הדברים התבהרו לי.
מה עוד אני יכולה להוסיף? הסיפורים שלך מציאותיים ומדהימים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים תודה Flow
כן, גם אני קצת איבדתי את עצמי במהלך כתיבת הסיפור, ומצאתי את עצמי שוב בסוף.
אין צורך להוסיף, זה מספיק, תודה (:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
