שקעה השמש, והגיע השעה 7 בערב, והשמש עוד לא הספיקה להגיע לשמיים, הקרני של השמש ליטפה את השמש, והשקיעה מבעד החלון היתה יפה , ועדינה.
שמיים כחולים, סגולים, ורודיים, אך היום הזה נראה לנצח.
דפנה תמיד אהבה להכנס לחדרה ולהדליק את המזגן, כך שהחדר תמיד יהיה קפוא וכך היא תצלחי להירדם.
אך הפעם, היא חזרה הביתה, מיואשת, ועצובה, מעליה שמלה כחולה וארוכה, הגיע השעה שבו צריך ללכת לישון ולהדליק מזגן, היא שכחה להדליק. ועם החום הכבד ששרר בחדרה, התעלמה הפעם.
נכנסה למיטתה, בשטיקתה, באי חשק לעשות כלום, באי רצון לעשות משהוגם לא היה לה כבר כוח להתחבר אפילו למחשב.
שמלה כחולה, מיואשת, ועצובה, שהגיע השעת הערב לאכול ארוחת הערב, העדיפה דפנה ללכת למיטתה ולעצום את עיניה בשקט.
ומשעלתה למיטתה קיפלה את ברכייה, ועצמה את עיניה , שכחה להחליף את הבגדים לפיגמ'ה ונרדמה.
שמלה כחולה נשארה מעליה, והמיטתה הרגישה את המצב הרוח של הנער, כולה בת 20.. לבדה.
החדר נעשה חם יותר, מתועב יותר, והיא שם נרדמה לה.
העצב שלה בא מהיום, זה שהיה אמור לה פגישה עם מישהו שרצתה כל כך איתו.. כל הזמן חלמה עליו, והיה מתקשר אליה שהיה רוצה לראותה., אחרי שהתלהבה מהשיחת טלפון שרצה להיפגש איתה הזאת, אחרי שעות שהתאפרה, ועלתה לרכבת אחרי נסיעה הארוכה בצפיה שתראה אותו
הוא לא בא, והיא חיפשה אותו, והוא לא היה שם.
אבל עכשיו פתאום בשינתה היא הרגישה את הבדידות...גופה, נפשה היה עצוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
