אני חושב אהבה יכולה לכאוב - פעמיים, שלוש, אולי אפילו ארבע.
הוא לא חשב, הוא ידע.
הוא עבד באגד, והוא היה אחד מאותם אנשי ביטחון שיש להם מקום שמור באוטובוס למרות שהם אף פעם לא מגיעים, והוא באמת לא הגיע. רוב הזמן, הדבר היחיד שהוא היה עושה היה לשבת בתחנה ולגרד, רגל, יד, בטן, פוסטר, מפתחות. הוא אהב לגרד.
ולפעמים, כשבאמת היה לו משעמם, הוא היה עולה על אוטבוס עמוס במיוחד, עם הבגדים הנוצצים והמבריקים שלו, והולך לאט-לאט אל המקום המיועד לו, השמור. ואם ישב שם מישהו, וכמעט תמיד ישב שם מישהו, כי הוא היה מגיע לעתים באמת רחוקות, הוא היה מתחיל לצעוק עליו, להטיף לו מוסר, להגיד שפעם לנוער היה כבוד, ושהנוער שלה יום הוא דפוק, כי תמיד זה היה נער או נערה. או שניים, מחובקים.
והוא הרגיש קצת יותר טוב אחרי זה, מלא יותר, בטח יותר בעצמו, חזק יותר.
עד שיום אחד, הוא התאהב. זה קרה כשירד גשם, והיו ברקים, והוא עלה לאוטובוס, שהיה עמוס אפילו יותר מביוחד, עם המדים הרטובים שלו, שנצמדו לגוף, וגרמו לו להראות מרשים אפילו יותר, והלך, כרגיל, אל המקום הקבוע שלו. ולמרות שהוא לא האמין בכלל באהבה, ובטח שלא באהבה ממבט ראשון, זה קרה. פשוט ככה. ולאמונה שלו כבר לא הייתה שום משמעות, כי הוא היה ההוכחה. לעצמו ולעולם. פתאום הוא חייך, והלב שלו דפק במהירות, והרגליים שלו זזו מצד לצד בעצבנות. הוא עמד ככה. דקה. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. וחשב. כי הוא לא ידע מה להגיד. והוא רצה להגיד משהו. אבל אחרי שעברו חמש דקות, הוא הבין שאין מה לעשות, פשוט צריך לעשות. אז הוא ניגש ואמר שלום. וזה היה קצת פתטי, ואולי אפילו מעורר רחמים, כפי שהוא ניסח את זה לעצמו בראש, אבל כשרוצים, עושים, אין מה לעשות.
והנער קצת צחק, כי הוא בכל זאת היה גדול ממנו בלפחות עשר שנים, אבל הוא לא הפסיק לנסות. והנער המשיך לצחוק. והם ירדו בסנטר והלכו לקולנוע. והסרט היה קצת טיפשי וילדותי, אבל הנער אהב אותו, אז גם הוא אהב אותו.
ומשם הסיפור רק ממשיך והופך להיות קצת פחות מעניין, החיבוק הראשון כי הוא אהב חיבוקים, הנשיקה הראשונה, הריב הראשון, והרבה דברים ראשונים אחרים. כי אהבה זה דבר ראשוני. אולי הכי ראשוני שיש. ולא אכפת לו או לי שהביולוגיה והאבולוציה אומרים אחרת.
ואז, ביום בהיר אחד, הם נפרדו. כי הנער שכבר לא היה ממש נער החליט שנמאס לו. שהוא רוצה מישהו אחר, צעיר יותר, יפה יותר, חכם יותר, ועוד כל מיני דברים אחרים, לא נעימים. וזה כאב לו, כאב לו כמו ששום דבר בעולם לא כאב. כי שום דבר לא באמת כאב לו לפני. אבל מה שהיה באמת נורא בכל הסיפור הזה, הוא שהוא לא הצליח לשנוא אותו, לכעוס עליו, למרות שהוא היה לא בסדר, והגיע לו. ובכל פעם שהוא נזכר בו, הוא הרגיש את אותה צביטה קטנה ומכאיבה שכולם מדברים עליה. זה לא עבר. גם כשהחיים המשיכו, והוא פגש אנשים חדשים שאהבו אותו, וגם כשהבחור ההוא עם השיער הארוך התאהב בו, כי למרות הכל הוא היה נורא שרמנטי, מקסים ואינטלגנטי. הוא לא אהב אותו, את הבחור עם השיער הארוך, אבל הוא לא יכול היה לסרב לו, כי הוא ידע כמה הצביטה הזו, בלב, נוראית, והוא לא יכל לתת לאנשים אחרים להרגיש אותה, לסבול כמו שהוא סבל, הוא פשוט לא יכל לתת לצביטה הזו לרבוץ על הכתפיים שלו, על המצפון שלו, זה היה הורג אותו. וזה יותר נורא ממה שזה באמת נשמע, כי בחורים המשיכו להתאהב בו, למרות שהיה לו כבר חבר, וגם להם, בדיוק כמו לחבר, הוא לא יכול היה לסרב. אז הוא בגד, והרבה. עם הבחור האסייאתי שעובד במכולת, ועם הזה שנראה כמו בחורה, ועם ההוא שהיה בכיתה עם הנער שאהב, ועם זה שאהב מחשבים ועם עוד הרבה אחרים, שרק הלכו והתווספו. הוא גר בשלושה בתים ואכל שבע ארוחות ערב.
ויום אחד, הם גילו את זה. כולם, בבת אחת. והם כעסו, חלקם אפילו נתנו לו מכות ואחרים נתנו לו סטירות, וזה כאב. לא בגלל המכות, בגלל הבכי, בגלל הצעקות, בגלל הכעס, בגלל כל הצביטות, בגללו. ובגלל נער אחד, שלא חשב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
