בליל הריחות, השפות והפרצופים מעביר אותי על דעתי:
גברת זקנה שמבקשת מהרוקח הממושקף באיטיות מורטת עצבים, נצחית ומתסכלת לממתינים המשתעלים מאחוריה, סוגדי השעון האלה, שירעיף עליה מכל טוב מרכולתו וגם קצת מהכדורים הכתומים האלה ומהנוזל הכחול הזה, נראה איך הוא...
בחור שצעיר כשם שהוא חצוף ויהיר, שמתמקח עם מוכר הסיגריות על שקל אחד פחות. מה זה יעזור לו ? בחיי, אפילו מסטיק בזוקה עולה יותר היום.
מלצרית צעירה עוד יותר ממנו מפלבלת בעיניה לעומתי במבט של מי שעייפה כבר מעולמות שאני עצמי טרם שמעתי עליהם כלל, גילה בטח מחצית מגילי. מעניין אם היא תסמיק כשאחייך אליה...
2 קוטרים נרגנים אפורי שיער בטוחים שאם היו נותנים להם לנהל את הממשלה ואת "אגד", העולם היה מקום הרבה יותר נעים לחיות בו, משיח או לא.
2 נשים מצועפות בשביסים מתלוננות האחת בפני השנייה על השלישית שכלל לא נוכחת שם כדי לזכות במשפט צדק וסניגוריה ראויה לשמה לכל הדעות, אלוהים או לא אלוהים.
נהג משאית שמן ושעיר שואג פקודות לסבל הרזה והמגולח שלו, ובחור נאה לוחש מחמאות לבחורה היפה שלו, מערכות יחסים על כל סוגן...
ובתוך כל התוהו ובוהו הזה, מלחמת גוג ומגוג המטרופולינית, קריאות הקרב של מוכרי העגבניות ושל אלו שקובי אוז אמר עליהם פעם שלעולם לא למדו לשתוק, פשיטות היד העיקשות של ההומלסים הבלתי מתפשרים והתפשטות פטריות הגשם העירוניות של אנשי העסקים המנופחים,דחוסי החליפות והחשיבות העצמית, כל הקהל הנע ונד הזה, חשבון העובר ושב שלהם הוא אות הקין למצחם, קרוסלת הצבעים המסתחררת, בתוך כל זה, רק דמות אחת ויחידה ניצבה לה איתן, לא זעה ולא זזה, לא משה ממשמרתה, הנגטיב המושלם לעולם הממהר הזה, המאיים כל כך, קלסטרופוביה שלילית בעליל, לא משתנה אל מול כל זה. נייחת וחד גונית.
כלב.
כלב לבן, מוכתם בחום.
כלב קטן. קטנטן. צנום ורועד. מלוכלך ומפוחד. וודאי גם מורעב.
העוצמה האלוהית היחידה ביישות השברירית הזו משתקפת דרך עיניו הנבונות. 2 חרוזים שחורים של עצב יודע דבר.
והוא מביט בי בתחינה אילמת. בבקשה נואשת. כאילו היה זה הניסיון האחרון שלו להישמע, להיראות. הקש האחרון שבו בחר ואחז רגע לפני שתשמט הקרקע תחת רגליו אל תהום הנשייה של האורבניות האפורה, הקפואה הזו.
ובזה הרגע- נדמה היה לי כמו היצור האנושי מכולם. היצור האנושי היחידי מסביבי.
כי מה הוא סה"כ רצה ?
שיאהבו אותו.
הפשטות שבו.
קמתי, אפוא, ממקומי הבטוח והחמים, מפיל אגב כך תשר למלצרית העיוורת ממילא למחוותי הצנועה, ניגשתי אליו לאיטי, ובתנודת אצבע קסומה אחת הרעפתי עליו את כל מתנות ליבי.
עשיתיו מאושר. גאלתיו.
באותו הרגע וברבות הימים דמעות עמדו בעיניי כשהחלטתי, כשחזיתי, כשהבנתי שזכיתי לראות זאת: לפחות למישהו אחד שחלק את עולמי מגיע סוף שמח.
ומעתה ועד עולם- אני והוא אחד נהיה.
מי יודע, אולי יום אחד הוא עוד ילמד אותי כנות מהי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
