השעה הייתה כבר מאוחרת, פנסי הרחוב דלקו כאחד, מאירים את הרחוב החשוך והריק. השמים היו שחורים כעורב וחוץ מאיש צעיר עם זקנקן שחור וכלב בולדוג חום אפרפר, לא היה אף אחד במדרכה.
לא טרחתי לבדוק מה השעה, הייתי תשוש ועייף מרוב הריקודים ובקושי הזזתי את גופי.
"היה כיף כל כך, רקדנו כמו משוגעים!" אמרתי בחיוך מלא אושר.
"מממ..." היא המהמה.
"וואו, כשהרמתי אותך על הידיים ועשינו את הסיבוב הזה! אני נשבע לך, שאת שוקלת פחות מיונה." ברברתי בלי סוף. "אני כל כך שמח שיש לי אותך מאי," זה היה המשפט הכי כנה שאמרתי לה כל הערב.
שילבתי את ידי בידה, והמשכתי לצחוק ולדבר על הריקודים, המוזיקה, האווירה, ועל כל החוויות שצברנו בערב הזה.
"וכשעשית את התנועת רובוט המוזרה הזאת?!" רק הזיכרון העלה על פניי חיוך. "חהחה. רציתי לקבור את עצמי איפשהו," התבדחתי.
היא לא ענתה. היא המשיכה ללכת לצידי בשקט, כמו גופה מהלכת בלי רוח חיים.
"מאי?" נעצתי בה את מבטי. היא המשיכה לתקוע את מבטה ברצפה ולגרור את רגליה על המדרכה בהליכה שפופה.
כיווצתי את גבותיי בתסכול. "מאי? למה את לא עונה לי? הכל בסדר?" הרמתי את קולי אל טונים של צרחות.
לא יודע למה, אבל פתאום תקפה אותי מין בחילה. התחלתי להרגיש רע. כאילו משהו לא הולך בסדר.
היא עצרה, ובאיטיות מייגעת, הרגשתי איך היד שלה, ניתקת משלי. היא הכניסה את ידה לכיסים ובהתה בשמיים.
נשכתי את שפתיי. הלב התחיל לכאוב לי ולא הבנתי למה.
"יואב..." הדמעות בצבצו בעיניה.
כשהיא נעצה בי את המבט מלא הדמעות שלה, פחדתי שהלב שלי הפסיק לפעום. הרגשתי שהוא קופא. לא יכולתי לזוז; עמדתי במקומי, כשהרוח הקרה מעיפה את השיער ממצחי ולטשתי בה את מבטי בתדהמה.
בבקשה... אל תגידי את זה. אני מתחנן אלייך. לא. לא.
"אני חושבת שאני מוכנה לעזוב," אני כמעט ולא שומע את הקול שלה בחשכה. הוא חלש מדיי. עצוב מדיי. "זה הזמן לפנות את הדרך, ולעוף. זה הזמן לפרוח, ואם הלפרוח הזה אומר להיות בלעדייך..." היא מצמידה את שפתה התחתונה אל שפתה העליונה ועושה מאמצים כדי לא לבכות. "אז זה יהיה בלעדייך."
"חכי רגע!" אני מנסה לדבר בקול הגיוני ושקול, אני לא רוצה להראות לה שהיא שוברת אותי. שהיא משגעת אותי. שהיא גורמת לי לרצות לקחת אבן ענקית ולדפוק לי אותה בראש. אבל במקום זאת, אני צועק, צועק בכל הגרון שלי.
"יואב... בבקשה, תשחרר אותי כבר. אני לא מסוגלת יותר!" היא מתחננת.
"מה את לא מסוגלת?!" אני מתקיף אותה בכל הכוח. "את לא יכולה לעזוב אותי! את לא מבינה שאנחנו מיועדים אחד לשני?!" אני מתנשם בכבדות. אני מרגיש כאילו קירות לבנים ומקולפים סוגרים עליי ומונעים ממני לנשום, אפילו שאני בחוץ.
פלאשבק עמום ומטושטש מבזיק אל מוחי. פלאשבק שכל כך רציתי לשכוח.
אני זרקתי אותה. היא השלימה עם זה. אז למה אני לא מסוגל להשלים עם זה?
זה לא הקטע של הכבוד. לא אכפת לי מזה.
אני פשוט לא רוצה לאבד אותה. אני לא רוצה לחיות שוב פעם בלעדיה. אני לא רוצה לנשום בלעדיה. אני לא רוצה לצחוק, כשהיא לא שם כדי להצחיק אותי. אני לא רוצה לאהוב, אם אני לא יכול לאהוב אותה.
אני לא יכול להסתכל לה בעינים. אני מסיט את מבטי מהעינים הדומעות שלה ומביט בכוכבים שמפוזרים בשמים.
"אני צריכה ללכת הביתה, זה נגמר, יואב. ביי."
היא מסתובבת ומתחילה ללכת, אבל אני מדביק אותה ולופת את היד שלה בחוזקה. "אני אראה אותך שוב?"
"לא!" היא הודפת אותי ומתחילה לרוץ כשדמעות בעינייה.
אחרי 2 שבהם אנחנו ביחד, ועושים הכל ביחד, היא עוזבת אותי?
ואז נזכרתי במשפט: אם אתה אוהב מישהו, תשחרר אותו, אם הוא יחזור, הוא שלך.
ואם מאי לא שלי? ואם היא לא באמת שלי? ואם היא לא תחזור?
אני מניח שאני פשוט צריך לחכות ולראות מה יקרה.
אני נשאר לעמוד על המדרכה, מבטי נתון לשמיים הקהים.
גוש גדול ומכוער תקוע לי בגרון, ואני לא מסוגל לנשום.
אני אוהב אותה.
למה היא הייתה צריכה ללכת?
------
סתם סיפור נחמד ודרמטי שכתבתי בזמני החופשי :)
מקווה שאהבתם !
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
