פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1236 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים המחסום ~דניאל~
גיששתי כמו עיוורת באפלת המסדרון. פחדתי להדליק את האורות מפחד שכל הבית יתעורר.
הרגשתי כל כך קטנה לפתע. מתהלכת לי לבדי בלילה במסדרון של אחוזה ענקית שאני לא מכירה.
התמונות והדיוקנים שנתלו על כל סנטימטר מעוקב בקירות המסדרון הרחבים, גרמו לי להרגיש יותר זרה.
מה לי ולציור של איזה צייר מצליח במאה ה - 19?
ולחשוב שאני חייתי על רמה. האנשים האלה חיים על גבעה.
עברתי את המסדרון הגדול, נכנסת לאחד צר יותר עליו כתוב חדרי מגורים.
אלוהים תודה. חשבתי לעצמי כשהבחנתי בדלת עליה מתנוסס השם יואב באותיות מוזהבות.
התקרבתי אל הדלת החומה שנראתה לי כעת מפחידה ומאיימת יותר מתמיד.
איך הגעתי למצב הזה?
לכל הרוחות. הייתי אמורה להיות במיטה שלי עכשיו. אבל לא, אני נוקשת על דלתות של איזה נער דפוק שאני הולכת לישון איתו באותו החדר.
"מה את עומדת שם כמו בול עץ?!" נאנח הקול מאחורי.
קפצתי על עקבי מרוב בהלה, גופי איבד כל טיפת שווי משקל ונמשך אחורה.
"אה-"
יואב הרים את ידיו אל האוויר, תופס אותי בזמן כשאני נופלת עליו.
התנשמתי בעודי נשענת על זרועתיו שעדין תפסו את מותני מאחורה.
התאפסתי על עצמי, מייצבת את עמידתי ומסתובבת לאחור. עיניו הכחולות, הכו בי גם בלילה.
"הממ... תודה. אז, רציתי לדעת איפה אני ישנה?" המשכתי לקוות לתשובה אחרת.
יואב עקף אותי ונכנס אל חדרו. מושך אותי אחריו.
"כאן את יושנת," רטן. "וזה לא היה רעיון שלי! ההורים שלי יעשו הכל כדי לקרב אותנו. אפילו אם משמעות הדבר יהיה..."
נשמתי עמוק וסרקתי את החדר המפואר. הכל נראה פשוט מושלם. מטלויזית הפלזמה הענקית עד לשידה החומה והמהודרת עליה נשענה מנורת הלילה שלו.
רק בעיה אחת קטנה. בחדר ניצבה מיטה זוגית בלבד.
הרמתי גבה בפקפוק. "אנחנו נישן באותה המיטה?!" קולי צווח בהיסטריה.
הוא הנהן בשיעמום ופשט את החלוק הכחול שלו, חושף את גופו השרירי ומשאיר רק את הבוקסר.
השרירים הטפוחים שלו, לא קרצו לי אפילו. מאחר וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לחזור הביתה.
"אני לא ישנה איתך!" מחיתי בקול צרוד.
הוא הזיז את מעט את שמיכת הפוך, התיישב על המיטה המזמינה, הוריד את כפכפי הבית שלו, ונשכב על המיטה. מתכרבל עם הפוך.
הוא לא רציני איתי. נכון?
המשכתי לבהות בו, מתכרבל בפוך ולא האמנתי שהוא באמת רציני. הוא לא באמת מסכים לזה נכון?
"אני לא ישנה איתך!!" חזרתי בקול חזק יותר.
הוא שינה צד ופלט נחירה קטנה מאפו. מה שרק גרם לי להתעצבן יותר.
אני אשן על הרצפה. זה הכל.
פשטתי את הסוודר שלי וזרקתי אותו על הרצפה, מדמה לעצמי שזאת כרית נוחה ורכה והתכופפתי כדי לשכב עליה.
"נו באמת," התרגז יואב והרים מעט את פניו אלי. "את לא באמת רוצה לישון על הרצפה. זאת אומרת... את סתם תתקררי וכל זה. ואין לי כוח לטפל בך אחר כך."
"אתה לא תטפל בי!" החזרתי.
הוא מלמל כמה קללות עסיסיות. מתעצבן. "כן, אבל ננה כן תצטרך. ומה זה משנה? נו בואי כבר לישון. אני לא אגע בך במקל," הבטיח.
הרכנתי את ראשי והנחתי אותו על הסוודר. הקור החל להשפיע.
"בטח." צקצקתי בלשוני. "כי אין לך פה מקל! אבל אתה תיגע בי עם היידים!"
"בואי כבר לישון. את סתם תתקררי. את רוצה שאני אקח אותך בכוח אולי?!" התרגז וחשף זרועה שרירית.
שובינסט מסריח.
"אני בסדר. המיטה - זאת אומרת הרצפה, נוחה לי מאוד. ובכלל, מה יש פתאום אתה נחמד אלי? הרי במכונית לא שמת עלי בכלל! שלא לדבר על העובדה שהסגרת אותי בפני ההורים שלך."
הוא טפח על הכרית שלו מולי. "תעשי מה שאת רוצה! תקפאי מקור מצדי..." הפטיר בכעס ודחף את ראשו עמוק בתוך שמיכת הפוך החמימה.
החנקתי את הגוש הענקי שעמד לי בגרון.
אני שונאת אותו.
לאחר כמה דקות. הרגשתי איך עצמותיי מתחכחות עם הרצפה הנוקשה והקרה. כאב לי לזוז.
"יואב?" מלמלתי במבוכה. לכל הרוחות, אני מפונקת. מה לעשות...
יואב פלט נחירה.
"יואב?" חזרתי בקול רם יותר.
יואב פלט עוד נחירה. והפעם, הוא גם הסתובב על הבטן.
"יואב!!!" צרחתי בכעס. כמובן שהוא שמע אותי. אבל הוא רצה לעשות לי דווקא העשיר המחורבן הזה.
הוא הרים את ראשו והביט בי בחיוך מלא ניצחון. "כן אופק, אני יכול לעזור לך במשהו? את צריכה מים? אולי - "
קטעתי אותו. "אוף שתוק כבר. בסדר, בסדר! אני אשן איתך במיטה. אבל לכל הרוחות איתך," הרמתי את קולי ונעצתי בו מבט מאיים. "אם תיגע בי רק בציפורן שלך. אתה מבין אותי? אתה בצד שלך, ואני בצד שלי!" הכרזתי.
הוא שלח אלי חיוך זורח ופינה לי מקום בצד ימין במיטתו.
הכרתי בתבוסה שלי.
לא החזרתי לו חיוך. התאפקתי שלא להחזיר לו איזו כאפה כואבת על הפנים.
התקרבתי באיטיות אל המיטה, וברגע שידי נגעה במיטה הרכה והגדולה, הרגשתי איך כל העייפות של כל היום נופלת עלי לפתע ונשכבתי עליה במהירות. הפחד ליפול צרם.
הפנתי לו את גבי ומשכתי את השמיכה במבוכה לכיווני. הוא לא התנגד לשם שינוי.
"שאצבע אחת שלך לא תעבור אל הצד שלי!" חזרתי בפניו. מנסה באופן נואש לחקות קול של איזה מאפיונר איטלקי.
הוא מלמל כמה מילים להסכמה.
"האצבע שלך על הצד שלי," לחשתי כשבהיתי במעורפל באצבעו שכמעט נגעה בבטני. "תזיז אותה."
יואב הכריח את עפעפיו הכבדים להיפתח כשהוא נשכב על הצד כדי להביט בה.
"אלוהים. נהונה." הוא חזר לישון שוב.
"ביקשתי," חזרתי בקול כועס יותר. "האצבע שלך. היא על הצד שלי במיטה."
הוא נבח כעת, "למי אכפת?! תני לישון כבר."
כשכל היום שלך עובר רע. ואתה לא מגיב לדברים הרעים שעוברים עליך ואתה לא נלחם בהם. אז מספיק לך דבר אחד קטן, כדי להוציא עליו את כל העצבים.
משכתי את השמיכה מהחלק העליון של גופו של יואב. "יואב," אמרתי בקול קשוח.
הוא לא ענה.
"יואב. זאת הזדמנות אחרונה בשבילך!" איימתי. "תזיז את האצבע שלך מהצד שלי."
יואב קירב עוד יותר את אצבעו המתפתלת אל בטני.
"בסדר גמור אתה ביקשת את זה. " המשכתי בקול מעוצבן.
הוא גיחך. "מה שתגידי, נהונה."
נשכתי את שפתי התחתונה בזעם והנחתתי את אגרופי בכל הכוח על אצבעו של יואב.
הוא צעק בקול. קופץ בכאב. "לעזאזעל איתך!" נהם בעודו מלטף את אצבעו הנפוחה. "למה עשית את זה?" הנמיך את קולו.
לא יכולתי לראות את אצבעו הנפוחה. זה גרם לי להרגיש אשמה. וידעתי שאני חייבת להישאר חזקה כדי ללמד אותו לקח.
סובבתי לו את גבי. "בפעם הבאה שהאצבע שלך תיהיה בצד שלי, אני נשבעת לך שאני אנשך לך אותה עד לבשר," אמרתי בקול יציב. מרוצה מעצמי.
יואב צנח על המיטה בעצבנות. "יופי. אני יושן עם מטורפת..."
משכתי בכתפיי, מחייכת לעצמי.
חיוכי המרוצה והזחוח, נמוג באפלת הלילה העוטפת אותי בזרועתיה הקרות, שואבת אותי בעל רצוני לדיכאון ולפחד.
אני לא יודעת מה השעה עכשיו, שהכל לפתע מרגיש כל כך קר וחשוך. שחור.
אני לא אותה אחת. ביום אחד, כל מה שהכרתי והייתי, התהפך. אני לא יודעת מה אני עכשיו, אני רק יודעת, שאני כבר לא אותה אחת.
המיטה שלי, היא כבר לא אותה מיטה. החדר שלי, הוא כבר לא אותו החדר. הכאב והבלבול שלי, הם כבר לא אותו כאב ובלבול, הם הפכו לכאוס אחד גדול.
הכל מעורבב אצלי. ההתרגשות. השמחה. העצב.
אני מתגעגעת לאמא ואבא, אבל אני שמחה שיש לי הזדמנות להכיר חיים אחרים, בלי האזיקים שלהם. אני מתגעגעת לספה שלי. לעוזרות שאליהן הייתי כל כך רגילה. אני מתגעגעת למי שהייתי.
אני מתגעגעת לאותה ילדה תמימה ושקטה, שהיתה קוראת ספרים גם בשעות המאוחרות של הלילה. אותה הילדה שהיתה דוגמת מופת למרבית המתבגרים בישראל.
איפה היא? איפה החיוך המתוח שלה? איפה העיניים הנוצצות שהיו לה?
זה כאילו רק עכשיו אני מבינה, את ההשלכות של המעשה שלי. כאילו רק עכשיו אני מבינה, שאני כבר לא הולכת לגור בבית שלי. לראות את ההורים שלי. לריב עם אוהד.
אני כאן, כן, כן, פה ממש. בתוך המיטה הענקית הזאת, מכוסה בפוך הלא פחות ענקי הזה. אני יושנת עם זר. זר מוחלט, שמתייחס אלי כמו אל זבל ושכבר עכשיו נראה לי כמו איזה שובינסט.
אני אבודה. אבודה בתוך כל הסיבוכים והקשרים שאני עושה לעצמי. אני אבודה ותקועה בתוך החיים המזופתים שלי. אני לא יכולה לברוח. אין לי לאן לברוח.
פתאום, שהגעגועים מציפים את כל גופך, כל התמונות והזיכרונות שנעלת עמוק עמוק בתוכך וחשבת שאתה כבר לא זוכר את אותם הרגעים הקדושים, גדושי השמחה והאושר, מתיישבים על ליבך. גורמים לך למין תחושת מעוקה מרגיזה.
זיכרון ישן ומתוק של ילדה קטנה עם קוקיות ועם חצאית מגוהצת, גרם לי לפרוץ בבכי שקט. אני הייתי הילדה הזאת. מה נשאר בכלל מהילדה הזאת?
מתי גדלתי כל כך מהר? מתי הגעתי למסקנה שאני מסוגלת לישוא בכובד הנשואים ולהקים משפחה משל עצמי? איך הזמן עבר כל כך מהר?
הדמעות זורמות על לחיי ונופלות באיטיות על הסדין, נספגות בפוך הענקי.
אני סוגרת את כפות ידי לאגרופים. אני כבר לא סופרת את מספר הפעמים שבכיתי בזמן האחרון. זה כל כך מרגיז.
חנקתי יבבה ומחיתי את דמעותיי בעודי משננת ללא הפסקה בראשי שאני חיבת להיות חזקה.
יואב התהפך אל הצד השני של המיטה, ראשו מופנה אל גבי.
"בכית." אני קופצת כשקול עייף וישנוני נושף בעורפי וחותך את הדממה.
יופי זה פשוט נפלא.
אני מסתובבת אל הצד השני, כדי לראות את פניו של יואב.
"לא בכיתי," אני שולחת את כף ידי אל פני ובודקת במהירות אם הן רטובות.
אני זועפת כשאני מגלה שאני ממש גרועה בניגוב דמעות.
יואב מכחכח בגרונו במבוכה. "אל תבכי לידי בסדר. אני שונא גם ככה לראות בנות שבוכות. וחוץ מזה, את ישנה אם חתיך על, אז את אמורה לקפוץ מרוב שמחה ולא לבכות כאילו אני אונס אותך או משהו," הוא מתלונן בקול מבודח.
"אף פעם לא ישנתי קודם עם בחור. זה די מוזר," אני מתוודה בצרידות. "חשבתי שהכל יהיה קצת יותר איטי. אתה יודע, להכיר לאט לאט, לדבר, להתחבר. ואז כאילו... הממ... חתונה וכאילו רק בסוף לישון ביחד וכל זה," אני מדברת מהר כי אני ממש נבוכה כעת. אני לא מאמינה שאמרתי את זה.
אני בוחנת את הבעת פניו של יואב. הוא לא נראה מופתע בכלל.
"חכי. זאת רק ההתחלה. את באמת חושבת שנכנסת לאיזה גן עדן, מותק? הגיע הזמן שתפתחי את העינים שלך ותביני שלא הולך להיות לך קל כל כך. אני יכול לראות את זה בעינים שלך. את הצמא לחופש ולאושר. טוב, מותק, הגעת למקום הלא נכון," הוא סוגר חצי עפעף. הוא נראה כל כך מותש. אבל אפילו עכשיו, כשהוא נראה כמו איזה הומלס שלא ישן יומיים, הוא עדיין יפה בעיני.
אני לא חושבת על הדברים שהוא אומר לי. אני מדחיקה אותם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשאת כל כך הרבה דברים באותו הזמן.
"אתה כועס עלי או משהו?" אני מנסה להעביר נושא ולדבר בחופשיות עם אותו הזר הזה, שאני חולקת איתו את המיטה, אותו הזר, שאני הולכת לחלוק איתו כל כך הרבה זמן כפי הנראה.
הוא מתהפך על הבטן. "לא. את פשוט לא מעניינת אותי. לא אכפת לי שההורים שלי שידכו ביננו ושאנחנו מאורסים. אני בחיים לא ארגיש אלייך כלום, בחיים לא."
אוקי. איזה ווידוי מלא אהבה וחיבה.
אני מתאפקת לא לפרוץ בבכי. האידיוט הזה.
"בסדר. גם לי לא אכפת ממך אתה יודע? אתה אידיוט!" אני פולטת בזעם לא מרוסן ונושכת את לשוני כשאני מבינה שאמרתי את זה.
הוא התהפך על הגב ועצם את עיניו. "גם אני אוהב אותך, מותק!" הוא ענה בציניות.
התנשמתי בכעס. "לא, לא, אני אוהבת אותך יותר!"
"אל תתבלבלי, אני משוגע עלייך."
"לא, אני מתה עלייך."
וככה ישנו לנו, אחרי שהרעפנו על עצמנו את המחמאות האלו. ישנו גב אל גב, וחצצנו ביננו חומה. חומה שאף אחד לא יכל לראות אותה, ובכל זאת היא הייתה שם. ביני, לבין הבחור שהייתי עתידה להתחתן עימו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים כתיבה מרשימה אלי אביר
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים תודה רבה ! ~דניאל~ (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים וואי... תולעת
זה ממש מזכיר לי... אחרי שעושים שיגוכים לחרדים ולדתיים... אז הם מתחתנים... כאילו הם מתחתנים בלי אהבה.. ויולדים הרבה ילדים...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים *******שידוכים תולעת (ל"ת)
-
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים כבר פרסמת את זה אם אני לא טועה... תהילה
-
