התבקשתי לסייע באיתור מידע על הסופרת נעמי מורגנשטרן.
גוגל סיפק מעט אתרים בהם שמה הוזכר. מתוכם מסיקים שהיא כתבה את:
- תומי/ נעמי מורגנשטרן, יד ושם – בית הספר המרכזי להוראת השואה, 1999. (הספר הינו חלק מערכת לימוד)
דף הסופר בסימניה (
) סיפק רשימה מורחבת יותר של ספרים.
באחד הפורומים הוזכר אתר שלה
- רק מה? האתר כבר לא פעיל. [וזו בעצם מטרת ההודעה הזו]
----- כיצד מאתרים מה היה באתר פעם כשהוא היה פעיל ----
ניגשים ל
-> מה שנקרא The WayBack Machine.
מקלידים בשורת החיפוש naomim.co.il ומקבלים מספר גרסאות של האתר בשנים 2002 עד 2004. דפדוף בגרסאות מעלה המידע הבא:
---- מתוך האתר של נעמי ---
שמי נעמי מורגנשטרן ואני כותבת, מפיקה ומוציאה לאור ספרים, תכניות וסרטים על
מורשת. מורשת יהודית, מורשת משפחתית ומורשת של היחיד. כמעט כל נושא שענינו רצף
וקשר בין דורי במסגרת הפרט, המשפחה והחברה הסובבת - הקהילה, קרוב ללבי.
בשנים האחרונות הפקתי תכניות על השואה, בהן באה לידי ביטוי גישתי לביטוי הרוח
והעמידה של היחיד, משפחתו והקהילה ממנה הוא בא. תכניות לילדים ולמבוגרים הכוללות
ספרים וסרטים וניידת חינוכית.
תכניות אלו יצאו לאור על ידי יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה בירושלים.
תוך כדי עבודה ועיון גיבשתי גישה לשיחה על השואה דרך עיניים יהודיות ואני מעבירה
הרצאות וסדנאות בנושא זה בפני הורים, מורים ותלמידים.
לאחרונה כתבתי והוצאתי לאור את הספר "בלבבי" על משכן ה'. ביקור חוויתי משותף של
ילד מתקופתנו עם ילד שחי במדבר לאחר יציאת מצרים.
הספר מאויר מיועד לילדים בני 4-9 שנים.
עיסוק נוסף שקרוב ללבי, הוא כתיבה והוצאה לאור של זיכרונות ומחשבות של קשישים,
המבקשים להשאיר לדורות הבאים את המורשת האישית והמשפחתית שלהם.
אני נפגשת עם האנשים ואת סיפוריהם אני רושמת ועורכת.
ירושלים תשס"ג
אשמח להתכבד בהיכרות אתכם, בשיחה ובמפגש, לענות לפניות
ולקבל הזמנות לכתיבה, הפקה ולהשתלמויות .
נעמי מורגנשטרן
naomi@naomim.co.il
טלפקס 02-5630342
*****************************
מחשבות על שיחה על השואה עם ילדים מגיל הגן ומעלה
מלכתחילה אני מתקשה להתייחס לעניין השואה כנושא להוראה. זהו נושא לשיחה,
עיון, ניסיונות להבין ולוא במעט מה קרה שם וקישור לדור שהיה ועבר
מהעולם בדרך לא טבעית ולא אנושית. האם אפשר לשוחח על כך גם עם ילדים
צעירים? לדעתי כן. זה אפשרי ואפילו חשוב ואני מבקשת לשתף אתכם אורחיי,
במחשבותיי.
למרות הפתיחות לאמצעי התקשורת ומעבר המידע לציבור הרחב, חלק גדול מצבור
ההורים והמחנכים עדיין חושב שיש נושאים שלא מדברים עליהם עם ילדים,
נדמה להם שאם הם בוחרים שלא לדבר, אז הילדים לא יודעים. אלא שהילדים
חשופים, קולטים, שואלים ומבקשים תשובות, ואם נחכה עד ש"יגדלו ויבינו"
הם עלולים בינתיים לקבל תשובות לא נכונות ואפילו מזיקות.
כך נכון לגבי נושאים כמו מין וסמים וכך נכון גם לגבי השואה.
אף שקברניטי החינוך הבינו שלמרות אי הנוחות והמבוכה יש לשוחח עם
התלמידים גם על נושאים ש"פעם לא דיברו עליהם", בכל זאת העיסוק בנושאים
אלה הוא בעיקר ברמת סמינריון וימי עיון, כשהצורך הוא חינוך מגיל צעיר.
השואה, הוא האירוע האנושי, הקיצוני, והטראומטי ביותר עבור העם היהודי,
והוא משפיע על החברה הישראלית כולה. רבים מאזרחי ישראל הם ניצולי שואה,
או בניהם של ניצולי שואה, ורבים עוד יותר הם הנכדים ואף הנינים.
הפוליטיקה הישראלית עושה שימוש בשואה, החרדות הקיומיות בארץ מושפעות
מהשואה, וידיעות על השואה ומה שקשור בה מתפרסמות בתדירות גבוהה
בעיתונות היומית, באתרי האינטרנט, ברדיו ובטלוויזיה. העובדה שהחברה
כיום היא חברה פתוחה שכמעט ואינה מסייגת את אמרותיה ואמצעי התקשורת שלה
פתוחים לכל, גורמת לכך שהילדים בארץ חשופים לשואה מגיל צעיר מאוד,
בחשיפה שאינה מבוקרת העלולה לפגוע בנפש הצעירה.
אבל גם הילדים יודעים שעם המבוגרים לא מדברים על הנושאים שהמבוגרים לא
רוצים לדבר עליהם וכך נוצר סוד כפול: המבוגר שומר את "סוד הידע" מתוך
אשליה שהילד לא מבין ולא מתעניין, והילד שומר את "סוד הידע" שלו ומעשיר
את ידיעותיו ממקורות אחרים.
החשש הוא שמקורות הידע הללו אינם אמינים, שההסברים לא מתאימים ואלה
גורמים להבנה מעוותת ועלולים לגרום לחרדה. הילד אינו מעבד את רגשותיו
ונותר עם מטען רגשי ושכלי של עניינים בלתי פתורים ומזיקים.
צאו אל גני הילדים בשעת ההפסקה, ושאלו את הילדים מה הם יודעים על השואה.
לא תאמינו כמה הם יודעים. הם יודעים שהרגו המון יהודים, הם יודעים
שהתחשמלו בגדרות, והם מדברים על רצח וגניבת ילדים. ואם תשאלו אותם
מהיכן הם יודעים זאת, תקבלו תשובות כמו: "סבא שלי היה בשואה וסיפר לי",
או "סבא של רמי היה בשואה וסיפר לו...", "אח שלי (או דוד שלי, או אח של
חבר שלי ) היה בפולין", "ראיתי בטלוויזיה" ועוד.
בעבר, חלק גדול מהגננות והמורות בכיתות א, ב, לא האמין שהילדים יודעים
על השואה. כיום יש פתיחות גדולה יותר בין המחנכים לדבר על השואה, אם כי
חלק לא מבוטל עדיין מתנגד לשוחח על כך עם התלמידים. התירוץ הוא הפחד
להזיק לתלמיד.
אלא שהסיבה היא חוסר הידיעה כיצד ועל מה לדבר עם הילדים.
לכן יש לדבר עם המחנכים, לחזק אותם ולהכיר להם דרכים ואפשרויות לשוחח
הילדים בפעילות משותפת ומועילה.
ובכל זאת עולה השאלה: והיה ונצליח לגדל את הילד במנותק מאמצעי התקשורת
וניסע אתו רחוק ביום הזיכרון לשואה, האם גם אז נמתין עד שיגדל ויבין?
לדעתי, יש לשוחח עם הילדים על השואה בגיל צעיר ולא בגלל החשיפה לכלי
התקשורת. ואסביר.
השואה היא חלק מהחוויה היהודית המשותפת ונמצאת ברצף החיים היהודי, בדיוק
כמו כל אירוע אחר. אמנם השואה קרובה אלינו בשנים, אך עבור הילדים
הקטנים פרק הזמן של "היה היה פעם" אינו שונה בין יציאת מצרים, גירוש
היוונים בימי בית שני, מפלת המן והקמת המדינה. כולם אירועים בחיי
האומה, ועל כולם אנו מדברים עם הילדים ברמה המתאימה להם, ועונים על
שאלות העולות מתוך השיחה.
למחנכים, קל יותר לעסוק באירועים הללו כי בכולם יש סוף טוב - ניצחון של
עם ישראל, והמחנך יכול לבחור אם הניצחון היה בעזרת ה' או וגם בעזרת
כוחו ורוחו של העם. לעומת זאת תקופת השואה לא הסתיימה בקולות ניצחון
אלא בקולות של שבר וחורבן. היא הופסקה כאשר גרמניה נוצחה בקרב
טריטוריאלי, אידיאולוגי בידי בנות הברית וברית המועצות ולא במלחמה על
שחרורם של היהודים ממחנות ההשמדה והריכוז.
חורבן הבית והגליית ישראל מארצו הוא אירוע טראומטי ועתיק יומין, אלא
שאזכורו של החורבן בזמנו נופל בחודש אב בתקופת החופש הגדול, זמן בו
מערכת החינוך נמצאת בחופשה והמחנכים פטורים מלדבר על כך עם התלמידים.
וחבל, כי משם אפשר לשאוב את הרוח והעמידה היהודית לדורותיה.
עם ישראל לא ניצח את צורריו בכוחו, אלא ברוחו. ורוח זו גם עמדה ליהודים
בתקופת השואה. השואה היא האירוע הקיצוני ביותר באנושות מבחינת הרוע
ומבחינת הטוב שבאדם. האדם כפרט וככלל ניכר בתקופה זו בשיא האכזריות,
השנאה והשפלות. ומאידך האדם כפרט וכציבור ניכר בתקופה זו בשיא הנתינה,
הרחמנות ומסירות הנפש. לציבור הזה אנו שייכים (ואתנו חסידי אומות עולם)
ממנו יש לנו מה ללמוד, ואת המורשת הזאת אני מבקשת להעביר לדור הבא.
לכן, כבר מגיל צעיר אפשר לשוחח עם הילד על קושי ופחד, על רעב וקור,
ולהוסיף את הנתינה, את העזרה והמסירות. להקשיב ולענות כמה שאפשר. גם
לנו המבוגרים אין תשובה לכל שאלה, אבל התשובות שיש לנו הן שמחזקות
אותנו המחנכים והם אבני המסד של השיחה על השואה עם הילדים. ככל שיגדלו
הם יוסיפו לידיעותיהם ויחזקו את הקשר לאותם אנשים בני עמנו שפעלו
בתנאים בלתי אפשריים על-פי קודים מוסריים יהודים שעברו מדור לדור. זו
דרך של תקווה ואופטימיות ברוחו של האדם, ולזאת מצפה הילד כאשר הוא
שומע על מעשים נוראים שקרו בתקופת השואה.
שיחה עם הילד תהיה על-פי מעגלי החברה המוכרים לו. היחיד, המשפחה והקהילה.
עבור ילד קטן היחיד כולל את אני שלו, המשפחה כוללת הורים, אחים וסבא
וסבתא, והקהילה היא שכנים וחברים. בגיל זה הוא עדיין לא מבין את מושגי
המשפחה המורחבת והחברה הרחבה. ובכל זאת הוא יודע שהוא שייך לעם ישראל,
למרות שאינו מבין בדיוק את המשמעות, כי בגיל הרך מושגי הזמן, המרחב
והכמות מוגבלים.
לכן נדבר עם הילד הצעיר על ילד אחד, במשפחה אחת, ועל חברים. נספר קרה
לילד ונזכיר מושגים שיוכל להבין. הוא יכול לשמוע את המלה גטו ולפרש זאת
כמקום שיש בו רק יהודים ושאי אפשר לצאת ממנו. גודל המקום וכמות האנשים
היא על-פי תפישתו. גם את המושג "צפוף" הוא יבין זאת על-פי הבנתו. אם
נזכיר רעב, הוא ב"ה יבין זאת כאחור בקבלת הארוחה, ואם נזכיר קור, הוא
יבין זאת על-פי תחושותיו. זאת הדרך שלו להתחבר עם אותה דמות של ילד
יהודי. הכאב יובן רק על-פי מה שהוא חושב שכואב, כי זהו מקומו הרגשי,
השכלי, וטוב שכך.
ואם נבחר לספר לו על מותו של הילד, הוא יצטער, אך הדמות על מרכיביה
תעמוד מול עיניו. זה לא יוסיף חרדה, כי הסיטואציה על-פי תפישתו ברורה.
אישית ועל פי היכולת הרגשית שלי, הייתי בוחרת לדבר עם ילדים בגיל הרך על
ילד שניצל וחי ולא על ילד שנרצח. אבל זו היא בחירה שלי והיא אינה
מחייבת.
ילד בוגר יותר כבר מבין בצורה רחבה יותר מי הם היחיד, המשפחה והקהילה.
היחיד, כבר אינו מרכז העולם. המשפחה מורחבת, והקהילה היא מערכת חברתית
יותר מורכבת.
על המסד שנבנה בגיל הצעיר יותר, ניתן להוסיף והמושגים מקבלים הבנה רחבה
יותר. כך מתפתחת ההבנה שעזרה ונתינה זו בחירה וזכות, וגם אם מרכיבי
הסכנה והמחיר עוד לא מספיק ברורים, בכל זאת מורכבות המצב יותר מובנת.
בתחילת גיל ההתבגרות, ההבנה האישית חברתית כבר יותר מורכבת, אז אפשר
לשוחח גם על אירועים היסטוריים, ולגעת בקשר שבין התמונה ההיסטורית
הכוללת ובין מצבו של היחיד, משפחתו וקהילתו. דווקא בתקופת ההתפתחות
האישית של הנער שמתרוצצות בו יחדיו חששות ותקוות, יכולים אותם אלמנטים
של המורשת הערכית אותה בקשנו להנחיל לחזק ולבוא לידי ביטוי. כי עיקרה
של השיחה על השואה הוא בערכים, והידע מצורף לחיזוק החשיבה הערכית.
בבגרות, לאחר בניית התשתית ניגע עם הנער הבוגר על הציבור הרע ותפישת
עולמו. וגם נעלה ונדון בשאלות המוסריות והקשות שעולות מתקופה זו גם
בחייהם של היהודים. דילמות מוסריות, בחירה וקבלת החלטות שנויות
במחלוקת. כל זאת מתוך ועל-פי הקודים הערכיים שהיו בידם וב"ה נמצאים
בידינו.
לסיכום, בכל גיל עולות שאלות כמו - למה שונאים את היהודים, והאם השואה
עלולה שוב להתרחש? ולנו המבוגרים אין תשובות וטוב שכך. חוסר התשובה הוא
כוחנו, ולכן אנו מביטים לאחור כדי לשאוב כוחות ומסתכלים קדימה בתקווה.
ובדרך הזאת ראוי שהמבוגר והילד ילכו יחדיו.
נעמי מורגנשטרן
ירושלים תשס"ג
כל הזכויות שמורות .
בציטוט, יש לציין את המקור ומראה מקום
********************
בלבבי - על המשכן לילדים
ספר לילדים בגילי - 94 שנים מלווה באיורים צבעוניים שאייר
אורן נוי.
לא אחת נשאלתי - מדוע כתבת את הספר על המשכן ולא על המקדש?
ותשובתי - כי רציתי לגעת בכלי רוחני ראשיתי השייך לכלל
ולפרט, בכלים הראשונים שיוצרו כדי לסמל את הקשר עם ישראל עם
אלהיו. לבטא את הרצון הבסיסי של "ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם" - בתוכו של היחיד ובתוכו של הכלל.
ובספר, לאחר שהילד אורי שומע מסבו על המשכן שהקימו בני ישראל
במדבר, הוא חולם על ביקור במשכן יחד עם ילד מבני ישראל שגם
שמו אורי.
הסיור שעורכים שני הילדים והקשר שנוצר ביניהם מבטא את
ההמשכיות מאז ועד היום,
לא בבחינת פולקלור אלא בבחינת מהות, חזרה לראשית הדברים, טרם
כוסו על ידי קשיי הזמן והגלות. וכמו שעם ישראל שב ממגורים
ארעיים למגורי קבע בארץ ישראל כך נזכה ורעיון המשכן יהפוך
במהרה בימינו למציאות בבניין קבע בירושלים.
היכרות של הילדים הצעירים עם המשכן, היא נדבך בהיכרות רחבה
ומעמיקה יותר, בהמשך, עם המשכן על כל היגדיו וכן ע ם המקדש.
כל לימוד יוכל להתווסף לאותו מצע שהוכן כבר בגיל הצעיר.
****************************
על שיחות וכתיבת זיכרונות ומחשבות של קשישים
בשנים האחרונות אני משוחחת עם קשישים ורושמת את סיפור על חייהם, ילדותם
וזיכרונותיהם.
השיחות משולבות במחשבות ותפישות החיים של הדוברים ומגמת כתיבתם היא היכרות הדורות
הבאים עם עולמם של דור האבות העכשווי ושמירת הרצף הבין דורי.
השיחות מתקיימות בדרך כלל בביתו של המספר, ולאחר כתיבה ועריכה של הדברים הם נמסרים
לדובר לקריאה, לתיקונים ולאישור.
לאחר קבלת האישור יוצאים מתפרסמים הדברים במתכונת שמזמין הדובר. אם כספר, אם
כחוברות או כאלבום אישי.
את הדברים אני משתדלת לכתוב כך שיהיו קריאים לצעירים ולמבוגרים כאחת.
*************************
---- עד כאן מתוך האתר של נעמי ---
הערה: בשביל להדביק את המידע כאן הזדקקתי להיפוך העברית (אחרת מופיע בגיבריש) - כלי טוב לכך ניתן למצוא כאן:
לשימושכם בפעם הבאה שתחפשו מידע ולא תמצאו..
גוגל סיפק מעט אתרים בהם שמה הוזכר. מתוכם מסיקים שהיא כתבה את:
- תומי/ נעמי מורגנשטרן, יד ושם – בית הספר המרכזי להוראת השואה, 1999. (הספר הינו חלק מערכת לימוד)
דף הסופר בסימניה (
) סיפק רשימה מורחבת יותר של ספרים.
באחד הפורומים הוזכר אתר שלה
קישור חיצוני • www.naomim.co.il
http://www.naomim.co.il----- כיצד מאתרים מה היה באתר פעם כשהוא היה פעיל ----
ניגשים ל
קישור חיצוני • www.archive.org
http://www.archive.orgמקלידים בשורת החיפוש naomim.co.il ומקבלים מספר גרסאות של האתר בשנים 2002 עד 2004. דפדוף בגרסאות מעלה המידע הבא:
---- מתוך האתר של נעמי ---
שמי נעמי מורגנשטרן ואני כותבת, מפיקה ומוציאה לאור ספרים, תכניות וסרטים על
מורשת. מורשת יהודית, מורשת משפחתית ומורשת של היחיד. כמעט כל נושא שענינו רצף
וקשר בין דורי במסגרת הפרט, המשפחה והחברה הסובבת - הקהילה, קרוב ללבי.
בשנים האחרונות הפקתי תכניות על השואה, בהן באה לידי ביטוי גישתי לביטוי הרוח
והעמידה של היחיד, משפחתו והקהילה ממנה הוא בא. תכניות לילדים ולמבוגרים הכוללות
ספרים וסרטים וניידת חינוכית.
תכניות אלו יצאו לאור על ידי יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה בירושלים.
תוך כדי עבודה ועיון גיבשתי גישה לשיחה על השואה דרך עיניים יהודיות ואני מעבירה
הרצאות וסדנאות בנושא זה בפני הורים, מורים ותלמידים.
לאחרונה כתבתי והוצאתי לאור את הספר "בלבבי" על משכן ה'. ביקור חוויתי משותף של
ילד מתקופתנו עם ילד שחי במדבר לאחר יציאת מצרים.
הספר מאויר מיועד לילדים בני 4-9 שנים.
עיסוק נוסף שקרוב ללבי, הוא כתיבה והוצאה לאור של זיכרונות ומחשבות של קשישים,
המבקשים להשאיר לדורות הבאים את המורשת האישית והמשפחתית שלהם.
אני נפגשת עם האנשים ואת סיפוריהם אני רושמת ועורכת.
ירושלים תשס"ג
אשמח להתכבד בהיכרות אתכם, בשיחה ובמפגש, לענות לפניות
ולקבל הזמנות לכתיבה, הפקה ולהשתלמויות .
נעמי מורגנשטרן
naomi@naomim.co.il
טלפקס 02-5630342
*****************************
מחשבות על שיחה על השואה עם ילדים מגיל הגן ומעלה
מלכתחילה אני מתקשה להתייחס לעניין השואה כנושא להוראה. זהו נושא לשיחה,
עיון, ניסיונות להבין ולוא במעט מה קרה שם וקישור לדור שהיה ועבר
מהעולם בדרך לא טבעית ולא אנושית. האם אפשר לשוחח על כך גם עם ילדים
צעירים? לדעתי כן. זה אפשרי ואפילו חשוב ואני מבקשת לשתף אתכם אורחיי,
במחשבותיי.
למרות הפתיחות לאמצעי התקשורת ומעבר המידע לציבור הרחב, חלק גדול מצבור
ההורים והמחנכים עדיין חושב שיש נושאים שלא מדברים עליהם עם ילדים,
נדמה להם שאם הם בוחרים שלא לדבר, אז הילדים לא יודעים. אלא שהילדים
חשופים, קולטים, שואלים ומבקשים תשובות, ואם נחכה עד ש"יגדלו ויבינו"
הם עלולים בינתיים לקבל תשובות לא נכונות ואפילו מזיקות.
כך נכון לגבי נושאים כמו מין וסמים וכך נכון גם לגבי השואה.
אף שקברניטי החינוך הבינו שלמרות אי הנוחות והמבוכה יש לשוחח עם
התלמידים גם על נושאים ש"פעם לא דיברו עליהם", בכל זאת העיסוק בנושאים
אלה הוא בעיקר ברמת סמינריון וימי עיון, כשהצורך הוא חינוך מגיל צעיר.
השואה, הוא האירוע האנושי, הקיצוני, והטראומטי ביותר עבור העם היהודי,
והוא משפיע על החברה הישראלית כולה. רבים מאזרחי ישראל הם ניצולי שואה,
או בניהם של ניצולי שואה, ורבים עוד יותר הם הנכדים ואף הנינים.
הפוליטיקה הישראלית עושה שימוש בשואה, החרדות הקיומיות בארץ מושפעות
מהשואה, וידיעות על השואה ומה שקשור בה מתפרסמות בתדירות גבוהה
בעיתונות היומית, באתרי האינטרנט, ברדיו ובטלוויזיה. העובדה שהחברה
כיום היא חברה פתוחה שכמעט ואינה מסייגת את אמרותיה ואמצעי התקשורת שלה
פתוחים לכל, גורמת לכך שהילדים בארץ חשופים לשואה מגיל צעיר מאוד,
בחשיפה שאינה מבוקרת העלולה לפגוע בנפש הצעירה.
אבל גם הילדים יודעים שעם המבוגרים לא מדברים על הנושאים שהמבוגרים לא
רוצים לדבר עליהם וכך נוצר סוד כפול: המבוגר שומר את "סוד הידע" מתוך
אשליה שהילד לא מבין ולא מתעניין, והילד שומר את "סוד הידע" שלו ומעשיר
את ידיעותיו ממקורות אחרים.
החשש הוא שמקורות הידע הללו אינם אמינים, שההסברים לא מתאימים ואלה
גורמים להבנה מעוותת ועלולים לגרום לחרדה. הילד אינו מעבד את רגשותיו
ונותר עם מטען רגשי ושכלי של עניינים בלתי פתורים ומזיקים.
צאו אל גני הילדים בשעת ההפסקה, ושאלו את הילדים מה הם יודעים על השואה.
לא תאמינו כמה הם יודעים. הם יודעים שהרגו המון יהודים, הם יודעים
שהתחשמלו בגדרות, והם מדברים על רצח וגניבת ילדים. ואם תשאלו אותם
מהיכן הם יודעים זאת, תקבלו תשובות כמו: "סבא שלי היה בשואה וסיפר לי",
או "סבא של רמי היה בשואה וסיפר לו...", "אח שלי (או דוד שלי, או אח של
חבר שלי ) היה בפולין", "ראיתי בטלוויזיה" ועוד.
בעבר, חלק גדול מהגננות והמורות בכיתות א, ב, לא האמין שהילדים יודעים
על השואה. כיום יש פתיחות גדולה יותר בין המחנכים לדבר על השואה, אם כי
חלק לא מבוטל עדיין מתנגד לשוחח על כך עם התלמידים. התירוץ הוא הפחד
להזיק לתלמיד.
אלא שהסיבה היא חוסר הידיעה כיצד ועל מה לדבר עם הילדים.
לכן יש לדבר עם המחנכים, לחזק אותם ולהכיר להם דרכים ואפשרויות לשוחח
הילדים בפעילות משותפת ומועילה.
ובכל זאת עולה השאלה: והיה ונצליח לגדל את הילד במנותק מאמצעי התקשורת
וניסע אתו רחוק ביום הזיכרון לשואה, האם גם אז נמתין עד שיגדל ויבין?
לדעתי, יש לשוחח עם הילדים על השואה בגיל צעיר ולא בגלל החשיפה לכלי
התקשורת. ואסביר.
השואה היא חלק מהחוויה היהודית המשותפת ונמצאת ברצף החיים היהודי, בדיוק
כמו כל אירוע אחר. אמנם השואה קרובה אלינו בשנים, אך עבור הילדים
הקטנים פרק הזמן של "היה היה פעם" אינו שונה בין יציאת מצרים, גירוש
היוונים בימי בית שני, מפלת המן והקמת המדינה. כולם אירועים בחיי
האומה, ועל כולם אנו מדברים עם הילדים ברמה המתאימה להם, ועונים על
שאלות העולות מתוך השיחה.
למחנכים, קל יותר לעסוק באירועים הללו כי בכולם יש סוף טוב - ניצחון של
עם ישראל, והמחנך יכול לבחור אם הניצחון היה בעזרת ה' או וגם בעזרת
כוחו ורוחו של העם. לעומת זאת תקופת השואה לא הסתיימה בקולות ניצחון
אלא בקולות של שבר וחורבן. היא הופסקה כאשר גרמניה נוצחה בקרב
טריטוריאלי, אידיאולוגי בידי בנות הברית וברית המועצות ולא במלחמה על
שחרורם של היהודים ממחנות ההשמדה והריכוז.
חורבן הבית והגליית ישראל מארצו הוא אירוע טראומטי ועתיק יומין, אלא
שאזכורו של החורבן בזמנו נופל בחודש אב בתקופת החופש הגדול, זמן בו
מערכת החינוך נמצאת בחופשה והמחנכים פטורים מלדבר על כך עם התלמידים.
וחבל, כי משם אפשר לשאוב את הרוח והעמידה היהודית לדורותיה.
עם ישראל לא ניצח את צורריו בכוחו, אלא ברוחו. ורוח זו גם עמדה ליהודים
בתקופת השואה. השואה היא האירוע הקיצוני ביותר באנושות מבחינת הרוע
ומבחינת הטוב שבאדם. האדם כפרט וככלל ניכר בתקופה זו בשיא האכזריות,
השנאה והשפלות. ומאידך האדם כפרט וכציבור ניכר בתקופה זו בשיא הנתינה,
הרחמנות ומסירות הנפש. לציבור הזה אנו שייכים (ואתנו חסידי אומות עולם)
ממנו יש לנו מה ללמוד, ואת המורשת הזאת אני מבקשת להעביר לדור הבא.
לכן, כבר מגיל צעיר אפשר לשוחח עם הילד על קושי ופחד, על רעב וקור,
ולהוסיף את הנתינה, את העזרה והמסירות. להקשיב ולענות כמה שאפשר. גם
לנו המבוגרים אין תשובה לכל שאלה, אבל התשובות שיש לנו הן שמחזקות
אותנו המחנכים והם אבני המסד של השיחה על השואה עם הילדים. ככל שיגדלו
הם יוסיפו לידיעותיהם ויחזקו את הקשר לאותם אנשים בני עמנו שפעלו
בתנאים בלתי אפשריים על-פי קודים מוסריים יהודים שעברו מדור לדור. זו
דרך של תקווה ואופטימיות ברוחו של האדם, ולזאת מצפה הילד כאשר הוא
שומע על מעשים נוראים שקרו בתקופת השואה.
שיחה עם הילד תהיה על-פי מעגלי החברה המוכרים לו. היחיד, המשפחה והקהילה.
עבור ילד קטן היחיד כולל את אני שלו, המשפחה כוללת הורים, אחים וסבא
וסבתא, והקהילה היא שכנים וחברים. בגיל זה הוא עדיין לא מבין את מושגי
המשפחה המורחבת והחברה הרחבה. ובכל זאת הוא יודע שהוא שייך לעם ישראל,
למרות שאינו מבין בדיוק את המשמעות, כי בגיל הרך מושגי הזמן, המרחב
והכמות מוגבלים.
לכן נדבר עם הילד הצעיר על ילד אחד, במשפחה אחת, ועל חברים. נספר קרה
לילד ונזכיר מושגים שיוכל להבין. הוא יכול לשמוע את המלה גטו ולפרש זאת
כמקום שיש בו רק יהודים ושאי אפשר לצאת ממנו. גודל המקום וכמות האנשים
היא על-פי תפישתו. גם את המושג "צפוף" הוא יבין זאת על-פי הבנתו. אם
נזכיר רעב, הוא ב"ה יבין זאת כאחור בקבלת הארוחה, ואם נזכיר קור, הוא
יבין זאת על-פי תחושותיו. זאת הדרך שלו להתחבר עם אותה דמות של ילד
יהודי. הכאב יובן רק על-פי מה שהוא חושב שכואב, כי זהו מקומו הרגשי,
השכלי, וטוב שכך.
ואם נבחר לספר לו על מותו של הילד, הוא יצטער, אך הדמות על מרכיביה
תעמוד מול עיניו. זה לא יוסיף חרדה, כי הסיטואציה על-פי תפישתו ברורה.
אישית ועל פי היכולת הרגשית שלי, הייתי בוחרת לדבר עם ילדים בגיל הרך על
ילד שניצל וחי ולא על ילד שנרצח. אבל זו היא בחירה שלי והיא אינה
מחייבת.
ילד בוגר יותר כבר מבין בצורה רחבה יותר מי הם היחיד, המשפחה והקהילה.
היחיד, כבר אינו מרכז העולם. המשפחה מורחבת, והקהילה היא מערכת חברתית
יותר מורכבת.
על המסד שנבנה בגיל הצעיר יותר, ניתן להוסיף והמושגים מקבלים הבנה רחבה
יותר. כך מתפתחת ההבנה שעזרה ונתינה זו בחירה וזכות, וגם אם מרכיבי
הסכנה והמחיר עוד לא מספיק ברורים, בכל זאת מורכבות המצב יותר מובנת.
בתחילת גיל ההתבגרות, ההבנה האישית חברתית כבר יותר מורכבת, אז אפשר
לשוחח גם על אירועים היסטוריים, ולגעת בקשר שבין התמונה ההיסטורית
הכוללת ובין מצבו של היחיד, משפחתו וקהילתו. דווקא בתקופת ההתפתחות
האישית של הנער שמתרוצצות בו יחדיו חששות ותקוות, יכולים אותם אלמנטים
של המורשת הערכית אותה בקשנו להנחיל לחזק ולבוא לידי ביטוי. כי עיקרה
של השיחה על השואה הוא בערכים, והידע מצורף לחיזוק החשיבה הערכית.
בבגרות, לאחר בניית התשתית ניגע עם הנער הבוגר על הציבור הרע ותפישת
עולמו. וגם נעלה ונדון בשאלות המוסריות והקשות שעולות מתקופה זו גם
בחייהם של היהודים. דילמות מוסריות, בחירה וקבלת החלטות שנויות
במחלוקת. כל זאת מתוך ועל-פי הקודים הערכיים שהיו בידם וב"ה נמצאים
בידינו.
לסיכום, בכל גיל עולות שאלות כמו - למה שונאים את היהודים, והאם השואה
עלולה שוב להתרחש? ולנו המבוגרים אין תשובות וטוב שכך. חוסר התשובה הוא
כוחנו, ולכן אנו מביטים לאחור כדי לשאוב כוחות ומסתכלים קדימה בתקווה.
ובדרך הזאת ראוי שהמבוגר והילד ילכו יחדיו.
נעמי מורגנשטרן
ירושלים תשס"ג
כל הזכויות שמורות .
בציטוט, יש לציין את המקור ומראה מקום
********************
בלבבי - על המשכן לילדים
ספר לילדים בגילי - 94 שנים מלווה באיורים צבעוניים שאייר
אורן נוי.
לא אחת נשאלתי - מדוע כתבת את הספר על המשכן ולא על המקדש?
ותשובתי - כי רציתי לגעת בכלי רוחני ראשיתי השייך לכלל
ולפרט, בכלים הראשונים שיוצרו כדי לסמל את הקשר עם ישראל עם
אלהיו. לבטא את הרצון הבסיסי של "ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם" - בתוכו של היחיד ובתוכו של הכלל.
ובספר, לאחר שהילד אורי שומע מסבו על המשכן שהקימו בני ישראל
במדבר, הוא חולם על ביקור במשכן יחד עם ילד מבני ישראל שגם
שמו אורי.
הסיור שעורכים שני הילדים והקשר שנוצר ביניהם מבטא את
ההמשכיות מאז ועד היום,
לא בבחינת פולקלור אלא בבחינת מהות, חזרה לראשית הדברים, טרם
כוסו על ידי קשיי הזמן והגלות. וכמו שעם ישראל שב ממגורים
ארעיים למגורי קבע בארץ ישראל כך נזכה ורעיון המשכן יהפוך
במהרה בימינו למציאות בבניין קבע בירושלים.
היכרות של הילדים הצעירים עם המשכן, היא נדבך בהיכרות רחבה
ומעמיקה יותר, בהמשך, עם המשכן על כל היגדיו וכן ע ם המקדש.
כל לימוד יוכל להתווסף לאותו מצע שהוכן כבר בגיל הצעיר.
****************************
על שיחות וכתיבת זיכרונות ומחשבות של קשישים
בשנים האחרונות אני משוחחת עם קשישים ורושמת את סיפור על חייהם, ילדותם
וזיכרונותיהם.
השיחות משולבות במחשבות ותפישות החיים של הדוברים ומגמת כתיבתם היא היכרות הדורות
הבאים עם עולמם של דור האבות העכשווי ושמירת הרצף הבין דורי.
השיחות מתקיימות בדרך כלל בביתו של המספר, ולאחר כתיבה ועריכה של הדברים הם נמסרים
לדובר לקריאה, לתיקונים ולאישור.
לאחר קבלת האישור יוצאים מתפרסמים הדברים במתכונת שמזמין הדובר. אם כספר, אם
כחוברות או כאלבום אישי.
את הדברים אני משתדלת לכתוב כך שיהיו קריאים לצעירים ולמבוגרים כאחת.
*************************
---- עד כאן מתוך האתר של נעמי ---
הערה: בשביל להדביק את המידע כאן הזדקקתי להיפוך העברית (אחרת מופיע בגיבריש) - כלי טוב לכך ניתן למצוא כאן:
קישור חיצוני • www.pixiesoft.com
http://www.pixiesoft.com/flipלשימושכם בפעם הבאה שתחפשו מידע ולא תמצאו..