על העיוורון – תמר, סיפור קצרצר אמיתי, דמויות בדויות.
אחת לחודש במחצית החודש העברי, עם חשיכה, יוצאת הייתה מביתה ומביטה אל השמיים, מחפשת את הירח המלא, וקוראת בקול משפט מתוך הפיוט "עוקד והנעקד" הנאמר בראש השנה לפני התקיעות – *אל נא יהי עולם בלא ירח* - , אולם בשנים האחרונות לא הצליחה לראות את הירח – תמר הייתה עיוורת.
מוקדם יותר- הזמן שנת 2010, כתה ה' בי"ס יסודי.
נתבקשתי ע"י מנהל ביה"ס היסודי לשמש כמחליף (פעמיים בשבוע) למורה לתנ"ך שיצאה לחופשת לידה. (זאת לדעת – אין לי תעודת הוראה, ולכן השיעורים היו ברמה של שיחות כלליות, על גיבורי התנ"ך וכל כיוצא בזה ואף מעט על זריחת הירח ועל הופעת הירח במילואו)
הנ"ל בנוסף להיותי מדריך לשירה ופיוט לכ 17 תלמידים ותלמידות.
את עיני צדה ילדה צנומה שישבה בשורה האחרונה בכתה, שכמעט ולא השתתפה בשיעורים ודומה היה בעיניי שאין לה כל עניין בנעשה בשיעור.
שמה של התלמידה היה תמר (שם בדוי).
לאחר שני ימים של לימודים, קראתי לתמר ושאלתי אותה מה מציק לה, ולמה אינה משתתפת בשיעור.
היא השיבה לי "המורה, אני אוהבת תנ"ך אבל אני לא רואה כלום מרחוק".
"האם ישלך משקפיים"? שאלתי.
"כן" ענתה תמר, "אבל אני מתביישת להרכיב אותם כי כולם לועגים לי ומכנים אותי *משקפופרת*"
"טוב" עניתי לה, "בינתיים אעביר אותך לשולחן הקדמי הסמוך ללוח ונראה מה לעשות" וכך עשיתי.
לאחר ימים ולפליאתי הרבה, עדיין ההשתתפות שלה הייתה מעטה למדי. (דווקא על שיעורים הקשורים לירח, גילתה עניין ושאלה שאלות חכמות)
שוחחתי עם המנהל, והסתבר שבכל המקצועות, הציונים שלה היו חלשים עד מאוד בלשון המעטה,
אמנם אני רק מורה מחליף, אך בכל זאת נדלקה לי נורה אדומה שמא יש כאן משהו מעבר לעניין המשקפיים.
בהפסקה ביקשתי ממנה להישאר בכיתה ולהראות לי את המשקפיים.
לתדהמתי זגוגיות המשקפיים היו כה עבות, דבר שהראה על קוצר ראייה גדול מאוד על סף לקות ראייה.
חלף כחודש מאז התחלתי ללמד, ותמר חדלה להגיע לבית הספר. משיחה עם המנהל נודע לי שראייתה דעכה והלכה עד אובדן מוחלט של הראייה.
עם סיום תפקידי בבית הספר, החלטתי לשוחח עם הורי הילדה (אותם הכרתי מבית הכנסת), והעמדתי אותם על חומרת מצבה של תמר. והבטיחו לי שהם מטפלים יותר ממה שנדמה לי.
לאחר זמן הם עזבו את היישוב ועברו לגור בירושלים. (היו שמועות שהם עזבו כדי להיות קרובים לתמר שעתה הוכנסה ל"בית חינוך עיוורים" בירושלים)
מאז אין לי כל מידע מה קרה עם תמר וגם לא יכולתי לברר, חשבתי שאין זה נאה להתעסק בצנעת הפרט.
חלפו 15 שנים.
כשבועיים לפני ט"ו באב תשפ"ה, (שנת 2025) ניגש אליי אחד התלמידים הבוגרים (אני מעביר שעורי תלמוד למבוגרים ובוגרים בשעות הערב) ונתן בידי הזמנה לחתונה שלו.
אמרתי תודה וסירבתי בנימוס, בנימוק שהמצאתי באותו הרגע, אולם הבחור לא אמר נואש ואמר שהכלה המיועדת מתעקשת שאבוא וגם שאקרא את אחת מ 7 הברכות בחופה.
הבטחתי שאשתדל לבוא.
ביום החופה הגעתי לאולם וראיתי כלה שיושבת על כסא מלכות ומברכת את מי שמבקש.
ניגשתי אליה וביקשתי גם להתברך.
הכלה אמרה בהתרגשות "שלום המורה, ותודה שבאת, זו אני תמר"
נפעמתי מאוד ושאלתי איך היא זיהתה את קולי לאחר 15 שנים?
תמר ענתה שזיהתה אותי לפי מראה פניי, וכאן הופתעתי שוב שהרי תמר הייתה לקוית ראייה ואף נתעוורה כליל.
זה סיפור ארוך אמרה, אך אין זה הזמן המתאים לספר אותו, רק אומר שהייתי בטיפולים ומאור עיניי חזר אליי עד כדי ראייה מושלמת.
לאחר החופה, נגשה תמר אליי ואמרה בקול מלא גאווה, "אתה יודע, המורה, עכשיו אני מורה לתנ"ך".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה