בית א'
שומע כינורות, ואני לא נרגע.
מקשיב לצלקות, ואני רק נפגע.
געגוע לחצר עם המשחקים,
ולחלומות של הכינורות המנגנים.
בית ב'
הלב שלי פצוע, במנגינה חרישית.
מחפש נחמה במילים של השיר.
אולי יום אחד אחשוב על עצמי,
בין הצלילים שמתנגנים בליבי.
פזמון:
כינורות של געגוע מהדהדים באוזני,
כל תו מחריז לי עוד חרוז יפה בעיני.
אז אניח את העבר ואדאג ליום הבא,
כי העתיד – קשה יותר מהצבא.
בית ג'
צולל עמוק בתמלילים על נשמתי,
מחפש גשר בין אושר לכאב מלחמתי.
עוצם עיניי ומדמיין במקום שאני בוחר,
שבו הכינורות מנגנים תו אחר.
בית ד'
כמו חלום שבור, גם אני מרגיש בבור.
כך הכינורות מנחמים כל דור.
בכל מנגינה יש גשר לתקווה,
כך אני מתמסר לצליל כמו גיבור.
פזמון:
כינורות של געגוע מהדהדים באוזני,
כל תו מחריז לי עוד חרוז יפה בעיני.
אז אניח את העבר ואדאג ליום הבא,
כי העתיד – קשה יותר מהצבא.
(אשמח לשמוע מה הרגשתם.
זה טקסט אישי, אמיתי, בלי פילטרים
תודה למי שקורא - איתיאל רמתי שחקן יוצר כותב)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה