שדות שטופים גשם ודם מאופק ועד סוף
רקפת, כלנית בדרך, קזוארינה
ואל ערבו הנגב נאסף
ביופי שחוזר להיות כמוהו.
זה לא אותו הנגב העוטף ומחבק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמים עיט
והחנוכיה תדלוק לה שוב
מן העפר המר הרקפות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו
וכל מה שהיה אולי לא ישוב לעד
למרות שזרחה השמש ושוב השמש באה
עוד השירים שרים אך איך נרגיש
עם כל המכאוב, החסר, וכל האהבה
הן זה אותו הנגב, זה לא אותו הבית
אבל אתם הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהכלנית נובטת שוב
שהחנוכיה תדלוק לה שוב
איך?
ומה עושים עם הכאב והחסר,
לבכות בשקט אל מול החנוכיה יעזור?
אולי
בחנוכה הבאה עם כל מי שנשאר - בבית
החיילים כולם - בבית
לו יהי
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
