בֵּין הַיָּמִים נִשְׁאַרְתִּי לְהַבִּיט,
הַרְחֵק וְהַקָּרוֹב שֶׁאֵינֶנּוּ תָּחוּם.
כָּאן רַגְלַי עוֹמְדוֹת בּוֹ, וּבוֹ עוֹד נַעֲשֶׂה,
וְהוּא נוֹשֵׂא אוֹתִי בְּלִי כְּבֵדוּת.
הַמִּלִּים הֵן גַּם אֶבֶן, גַּם עָנָן,
בֵּין הַנָּגוּעַ וּבֵין הַנִּסְתָּר.
כָּאן עֲדַיִן לֹא נִגְמְרוּ הַשְּׁאֵלוֹת,
רַק רוּחַ מְנַהֶלֶת עִמָּן מַשָּׂא.
אֵינֶנִּי יוֹצֶרֶת, רַק עוֹבֶרֶת,
כְּמִי שֶׁעוֹד לוֹמֶדֶת אֶת הַשֶּׁמַע.
רַק צְלִיל הַפְּנִימִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ דִּמְמָה,
וּמֵעֲלָיו הַכֹּל בּוֹנֶה עַצְמוֹ.
אֲנִי מַנִּיחָה בִּי מִלִּים שֶׁל אֱמֶת,
אַךְ הֵן הָיוּ בִּי לִפְנֵי הַרֶּגַע.
וּכָל מַה שֶּׁנִּגְלֶה, לֹא מִיּוֹם,
אֶלָּא יָשָׁן הַנּוֹלָד מֵחָדָשׁ.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה