פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני שנה אתה כותב כמו שאתה נראה? כּ.

  

  כּ.

  הוא מתקשר אלי.
  "אני למטה. מוכנה?"
  (ברור. עוד לפני שהגעת.)
  
  אני יורדת.
  הוא גבוה ממני בראש.
  בנוי טוב.
  יש לו חיוך חמוד כזה.
  עיניים בהירות. טובות.
  
  הוא פותח לי את הדלת.
  
  אני נכנסת ומתיישבת ברכב.
  ריח הבושם שלו, מתקתק ונוכח בחלל.
  סוג של וניל ועוד משהו..
  תערובת עשירה, משכרת,
  לא מוכרת.
  
  "מה נשמע? איך את?"
  "בסדר גמור, תודה."
  אני מחייכת אליו.
  אהבתי את מה שאני רואה.
  מודה.
  
  אנחנו נוסעים על קו החוף
  ומגיעים לאזור מוכר.
  
  הוא מחנה את הרכב.
  אנחנו מתיישבים באיזה בית קפה.
  
  "קפה ועוגה?"
  "בשבילי רק קפוצ'ינו. תודה."
  
  מזמין לשנינו
  ומתחיל לדבר.
  שתי מילים על אשתו לשעבר..
  איך קרה, למה נגמר.
  
  המלצרית מגישה.
  הקפה חם ומהביל.
  אדים ארומטיים עולים ממנו.
  החום מחלחל דרך החרסינה
  ויוצר תחושה של דחיפות לקרר אותו לפני כל לגימה.
  
  ואז הוא ממשיך...
  על העבודה שלו,
  על איפה הוא הספיק לטייל,
  על היעד הבא,
  על מסעדות ששוות יותר ושוות פחות,
  על מה הוא היום ומה הוא רוצה להיות.
  
  אני מתבוננת בו
  ומאבדת אותו לאט לאט.
  השפתיים שלו נעות.
  השיניים שלו ממש לבנות.
  זה לא טבעי. הוא בטח הלבין אותן..
  
  לפי שפת הגוף, ההנגנה ושטף הדיבור,
  נראה שהדברים שהוא אומר מעניינים אותו.
  
  אני לא מצליחה לקרוא אותו בין המילים.
  
  הוא ממשיך לדבר, אני כבר לא עוקבת.
  
  "אז מה אתך?
  מה את מספרת?"
  
  אני לא שם.
  אני מסתכלת עליו
  ולא מעוניינת לדבר או לשתף.
  
  אולי לא בגללו. הוא באמת בסדר.
  
  לא יודעת למה הכנסתי את עצמי לסיטואציה הזו מלכתחילה,
  אולי זה מוקדם לי מדי.
  
  אני פשוט רוצה להרוס את זה.
  עכשיו.
  
  מביטה לו בעיניים.
  "תגיד, אתה כותב כמו שאתה נראה?"
  
  הוא נראה נבוך ומבולבל.
  "לא. אני לא ממש..
  למה, את כותבת?"
  
  "אני קוראת."
  
  אני מעריכה את החלק שלי בחשבון.
  
  "מתנצלת, אני רוצה לצאת.
  לבד."
  
  מוציאה מהארנק את עלות הקפה וחמישה שקלים מעבר.
  מניחה את הכסף על השולחן.
  ונעמדת.
  
  הוא מביט בי במבט המום וקצת פגוע.
  
  "תעצרי רגע..
  זה בסדר, את לא צריכה..
  
  זה משהו שאמרתי, או עשיתי?"
  
  הוא נעמד גם כן.
  "חכי שנייה.
  נזמין חשבון ואני אקפיץ אותך לפחות.."
  
  "תודה.
  הכל בסדר.
  אני רוצה ללכת קצת."
  
  לקחתי את התיק
  והתקדמתי לכיוון היציאה.
  
  בזווית העין ראיתי שהוא עדיין עמד שם.
  ליד השולחן.
  
  אני לא יודעת מה אתו.
  לא הסתובבתי אחורה.
  
  יצאתי משם
  ונשמתי נשימה עמוקה.
  
  האוויר היה מלוח
  וטעים.
  
  חזרתי הביתה.
  
  לבד.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.