תקשיבי.
תכתבי.
אני בקושי סולח..
לעצמי.
למען האמת
לא סלחתי.
בכלל.
על בורות.
על אטימות.
על סגירות ודחייה,
על חסימה.
על חוסר יכולת
או רצון
להבין או לגלות..
מי את
ומה את
יכולה להיות.
הקפאתי אותך
ואת המילים..
השארתי אותך מלאה.
מים עומדים.
על מה חשבתי..?
כוחניות..
איזו שטות!
חשבתי
שאני אביר אפל,
על סוס שחור.
חשבתי
שאני אמור להיות
רחוק
מהכול..
ולשמור.
עלייך,
על הבית..
רחוק.
מהכול.
רחוק ממך.
שלא תבלבלי לי,
שלא תחלישי,
שלא תסיחי
את דעתי.
שלא תפריעי לי.
הייתי השומר שלנו.
השומר של המגדל.
רציתי שתשתקי.
טיפש..
אומלל.
אז איך אפשר להאשים אותך
שמצאת לך שותף..
להזיה..?
מבחינתי,
זה היה הנורא מכל שקרה.
וגם את,
כן
גם את אשמה.
מטורפת!
הזויה!
שלי.
אותי את צריכה לראות במראה.
אני
הנפש הזו
התאומה.
(לא רציתי
שתכתבי
אשמה.
עשית את זה בכל זאת.
אלו המילים שלי.
בשביל מה?)
אני מצטער.
על הפספוס
והקור
על שנים ריקות מתוכן..
על המוות
שנאלץ
לשזור עצמו בחיים.
על סערה שלא תפסתי,
על פחד אלוהים
שאולי איבדתי
אותך.
לאחר.
אני רוצה
לתת את הדין.
להיות השופט
המושבעים
והתליין.
אני רוצה
שתחזרי
איתי.
אלי.
לכאן.
שלך לתמיד,
בעלך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
