משהו מתפספס כאן
במציאות של היום
המטורפת..
גם כשהכול נפלא
לכאורה.
אני מאושרת.
הפרטים מסביב,
זה באמת לא ממש נורא.
חוזרת הביתה
אחרי יום עבודה.
ארוחת ערב,
להציע מיטה..
סוף היום.
אני עייפה.
"אימא!
פיפי!"
"שנייה, תחזיק חזק
אני מגיעה,
שנייה."
"אימא! תשחקי איתי!"
"חכה רק רגע!"
"אבל הבטחת!!"
"תכף!"
תכף...
אני תכף בוכה.
היה לי לא קל
היום בעבודה..
"עכשיו תורי בשירותים.
חכו שניכם.
חכו דקה!"
נכנסת.
סוגרת את הדלת.
הרצפה קרה.
אני בוכה.
"אימא! בואי!
הוא לוקח לי!!"
שיעזבו אותי בשקט.
לדקה.
רק דקה..
"אימא!!!"
"שנייה!!
אני רק שוטפת ידיים.
כבר מגיעה!
שנייה."
לוקחת נשימה עמוקה.
נכנסת למקלחת.
שוטפת פנים,
ויוצאת.
ניגשת לארון,
שולפת חיוך
וחבילת בלונים.
מנפחת.
הם שמחים.
גם אני נהנית.
כולם נהנים.
ואני באמת מאושרת...
באמת.
וכל המסביב,
זה לא ממש נורא.
רק לפעמים
חושבת..
שמשהו מתפספס כאן,
במציאות של היום
המטורפת..
גם כשהכול נפלא.
אולי זאת רק אני.
רק.
אז אולי זה באמת לא ממש נורא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
