פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 881 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים מחפשת ספרים על האמנית אביבה אורי.תודה. חוה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים דן-1 דן-1
אביבה אורי הפכה לשם דבר ציבורי מאוחר מדי בימיה. למעשה התפרסמה דווקא עם מותה. אמנים הכירו אותה באמנותה כל חייה, הקהל פחות. שמעו את שמה, ראו אותה לעתים ברחוב. מכיוון שאהבה אירועים ציבוריים היו הרבה צילומים שלה בעיתונות מתוך פתיחות תערוכות שונות. תמיד לבנה עם כמה קוים שחורים בלי תווי פנים כמעט.
קומי אורי כי בא אורך / רחל ימפולר. הוצאת הקיבוץ המאוחד
למי שראה ציור שלה, עוד בימי חייה, ופגש אותה ברחוב, היא נראתה כאילו תלשה את עצמה וברחה מהציור.
יאמר מהתחלה, מגיעה לה איזו מונוגרפיה שתהיה לא רק ביוגרפית אלא ניתוח כל עבודותיה והתקדמותה לאורך השנים, לא רק לפי חייה האישיים אלא על רקע הבנתה את האמנות הבינלאומית וזו שהתרחשה גם בארץ. כי בנפשה הייתה מחוברת למתרחש בעולם.
ישנה אמנם מונוגרפיה קצרה של לויטה שיצאה בשנת 1986 ובאלבום האחרון שיצא בעקבות התערוכה הגדולה שהייתה ב-מוזיאון עין חרוד יש מאמר עליה אך למונוגרפיה מקיפה ומנתחת לעומק את עבודתה לא זכתה עדיין.
היא הייתה דמות דרמתית. אישה מלאה, פניה תמיד מולבנות באיפור שמחק את תווי פניה ורק גבותיה והאיפור השחור סביב עיניה הזכירו את הקווים השחורים בהם עסקה ביצירתה.
על אומנותה רבים אמרו בתחילת הדרך, לפני שהאבסטרקט קנה אחיזה בתודעת הציבור שהיא קשקשה קווים. מרחה כתמים שחורים. כך דבר הקהל פעם על אמנות אבסטרקטית, זוכרים מראות מעורפלים למדי מעבודותיה. כמו שזוכרים את הכחולים האין סופיים של זריצקי. כמו הסגולים החיוורים של קופפרמן שמת בימים אלו. היא הייתה מלכת הקווים השחורים על הבד, ועל פניה שנראו כמסכה יפנית. מעטים יודעים איך נראתה באמת אביבה אורי כשפניה נקיות מאיפור.
היא נולדה בצפת ומתה בתל אביב. ב1989, בת שישים ושבע הייתה... אומרים שהתאבדה. מצאו חפיסות כדורי הרגעה מסביבה. יש הרי מנסים להתאבד ומצליחים.
היא התייתמה כילדה וגודלה כבת חורגת אצל אשתו השניה של אביה. יחסיה עם אביה היו רעים לכל אורך ימיה. משם עלו חרדותיה, תחושת חוסר העניין בה, וחוסר התחושה שרוצים בה. עד גיל די מאוחר לא ידעה כלל שאימא האמיתית מתה בלידתה ומגדלת אותה אשתו השניה של אביה.
אביה היה חצוי בין העולם הדתי מצד אחד אך כנגד הכיר כקורא את הספרות העברית המתעוררת. הוא עלה לארץ כציוני בגיל צעיר. אביבה עצמה נולדה בצפת. וששמע אביה על מותו של הרצל ישב עליו שבעה ערב אחד.
בת חמש עשרה לערך גיל צעיר באותם ימים היא עוברת לגור בבית דודתה בתל אביב. התחילה לצייר אך הצטרפה גם ללהקת המחול של המורה הגדולה באותם ימים, גרטרוד קראוס. לימים תנסה לחבר את מתח התנועה החושית עם מתח הקו לאורכו של בד. התנועה והקו היו מוטיב מרכזי בעבודותיה.
במשפט אחד בזיכרונותיה היא מזכירה חינוך באגרוף, אך אין לדעת אם הייתה ילדה מוכה או שהשתמשה בדמוי להמחשת חינוך קפדני מדי. צריך אומץ לב גדול או מופרעות מיוחדת במינה להתמרד עד כדי עזיבת הבית בצפת ומעבר לתל אביב בימים ההם ובגיל צעיר כל כך אלא שכל הדור ההוא היה מרדני בצורות שונות.
הספר מכיל קטעים מיומניה. יומנה של נערה מתבגרת בת 15-17 מכיל כבר קטעים שלמים של התלבטויות ביחס שבין הצבעים והנחתם על בד. על השפעת מצבי הרוח המשתנים ביניהם. לאמנים לעתיד כדאי לקרוא כל שורה והבחנה. לא קלה לה הדרך, בעיקר מפני שאת הגילויים היא עושה לעצמה לבד. אך קטעים אחרים לעומת זאת הם הרהורים של נערה צעירה שאלמלא לא הייתה הופכת להיות עם השנים לאביבה אורי לא הייתה שונה מכל יומן של ילדה מתבגרת.
היא מתחתנת, בידיעה שאינה אוהבת באמת את הנער העומד להיות בעלה. אבל איזה דחף לנסות לגלות גם את גופה דוחף אותה לניסוי. ערב נישואיה היא כותבת ביומנה:
"...כן, אני נישאת לאיש... המאושרת אני? כן ולא יש משהו בחיי הנישואין שמפחידני. לא אתן לגוף להשתלט על מחשבתי, לא אתן לקול הדמים להחריש בהמייתו.....ואם ישבע הגוף ואם גם ישבעו הדמים...... את נפשי לא תשבעי לעולם....את נפש, היי קודחת הי לוהטת... אי יראה מן החולין, לא אבוז לקטנות אולם אכמה לגדולות"
כתיבה מלאת פתוס בנוסח הימים ההם. קצת אחרי היא כותבת לו. גבר בלתי ידוע:
"ראיתיך שוב היום. פגשתיך שנית ולפתע התלקח אותו ניצוץ שכבה. שוב עוררו בי עיניך את אותו רטט הישן. האבגוד? לא. האחלום על האחר. אל תישאני לזרועות זרים... כל אישה בוגדת בתוך לבה אף באהוב ויקר לה מכל..."
הרבה גברים רצו אותה, ובאותם ימים, באותה נלחמת על נאמנותה היא מחוזרת ללא הרף על ידי גברי העיר.אך היא מתאהבת ברבים ורבים בה. היא חיה חיי רגש סוערים ומציתה גברים רבים.
בתחילת 1943היא חולה וכאביה מפריעים לה לצייר.
"רציתי ליצור על הבד דמויות כאלה שתזעקנה קבל עם ועולם אל האלוהים. פנים שכל גיד בהם וכל עצב רווה את דם תקופתנו... באותם ימים עדיין רשמה אכן פיגורות ודמויות. ההפשטה עוד לא התקרבה אליה.. אין ספק, היא נערה מלאת פאתוס חיה חיים משוחררים יותר מרוב נשות תקופתה.. אך דבר אחד הוליך אותה כל ימיה. הידיעה הבטוחה בהיותה אמנית.על זה לא תוותר בשום רגע של התאהבות או פרידה. בימים אלו היא עדיין גלויה וכותבת את אביבה הפרטית, לא זו שתיהפך לדמות ציבורית הצריכה לשמור על תבנית של דמות שהלכה ובנתה מעצמה.היא עדיין נשואה וכנראה גם נאמנה לבעלה, אהבות גברים האחרים ממלאים צורך במילוי אהבת אביה שעזב אותה.למראה האישה המבוגרת הזכורה משיטוטיה ברחוב, קשה לשמוע את המיית הלב והדם הרוחש. מאוחר יותר כבר תתחבא מתחת למסכת הקבוקי שהפכה להיות פניה החדשים המוכרים. היא הופכת להיות אישה מוזרה. מפסיקה לקרוא כמעט שאינה כותבת יותר. פה ושם כמה שורות. היא מתמלאת בוז לגברים הרודפים אחריה" שאתייחס" היא כותבת " אתם שלמענכם אזקוף את גווי בצעדכם אחרי בצעד גמיש וקל"
היא התחילה ביצירת הדמות שהייתה לה גם לפרסונה הציבורית שלה וגם למגן על אביבה אורי האמיתית אבל בהמשך כל חייה היא ממשיכה לחפש את האהבה האמיתית הגדולה המושלמת הטהורה. ואז בעודה נשואה ואם לתינוקת היא פוגשת בדוד הנדלר צייר בזכות עצמו,מוכר בעיר. מתאהבת באמת באה ולוקחת את הבת, שאותה שמרה בסוד מעיני סובביה לחיות יחד עם הנדלר..
ב 1956 או 1957, ישנם שני תאריכים שלא ברור מה האמיתי, היא זוכה בפרס "דיזנגוף" היוקרתי. היא הראשונה שקיבלה את הפרס על סמך רישום אחד בודד. ב 1957 נערכת תערוכת יחיד שלה במוזיאון תל אביב, בעקבות הפרס. היא נהגה לבלבל תאריכים כדי לבלבל אנשים ביחס לגילה. ישנה טענה שאת הפרס קיבלה בכלל ב 1952 על רישום של דייגים. תמונה שלא הוצגה אחר כל שוב. אך ב 1957 היא נבחרת לייצג את ישראל בביאנלה ב-פאריז. כמו כן הוצגו תערוכות שלה ב-אמסטרדם ובדיסלדורף. אך בכל זאת לשוק הבין לאומי לא הצליחה לחדור.
אביבה אורי מחפשת דרך להתקדם ומחפשת מורה. דוד הנדלר, צייר שלא שייך לזרם המרכזי, מלמד אותה לרשום פיגורטיבי. איש לא היה מקשר רומנטית בין האיש המבוגר, העני והשחפן ובין האישה יוצרת אמנות עצמית משל עצמה. זוכרים אותו עובר מדלת לדלת מנסה למכור תמונות. לעתים יצאה לו תמונה טובה באמת כשוויתר על יום מכירה. אביבה אורי כבר מחפשת לה את הקו הפרטי שלה, שהנדלר לא יוכל לתת לה. היא עדיין רושמת פיגורטיבי נוצרו כמה פורטרטים של בתה ונופים בודדים סדרה קצרה של מופעי קרקס. יצר האמנות מחבר אותם, הוא מקבל אותה על כל שיגעונותיה והיא אותו על עוניו ומחלתו. ההשתלהבות של הצעירה היפה הזו מהמבוגר החולני הדהימה את מכריה, אך מהר למדו על עמידותו של הקשר. היא הופכת למעין מוזה. הוא מרבה לצייר פורטרטים שלה, מעטר מלאכים בדמותה ועוד אביבה אורי ועוד אביבה אורי. הקשר הקומפולסיבי ביניהם הוליד גם כמה ניסיונות התאבדות מצדה, בידיעה שיציל אותה. היא הפכה אותו לאייקון של קדוש ומושיע. אבל היה מוטיב של אלימות לעתים פיזית בין שניהם. יום אחד הוא חוזר משיטוטיו, נשכב על הספה ומודיע יותר לא אקום. לא נראתה סיבה ברורה אך הוא אכן לא קם שנתיים וחלה בניוון שרירים,ואושפז בבית לווינשטיין. ב 3.5 84 ביום בו נפתחה תערוכתה הבין לאומית הראשונה במוזיאון סטדליק ב-אמסטרדם, נפטר הנדלר. קופפרמן וגרשוני יצגו אותה לפחות בנוכחותם שם. אביבה נכנסת לתהליך אבל מתמשך, היא מתנתקת מכולם, כולל בתה. כל חייה משתנים מיום זה.
אינני רואה סיבה להמשיך לתאר את היחסים שהתקלקלו, תוקנו, התעוותו והוחזרו למסלולם בן האם לבת. כל זה מופיע בספר ומי שמתעניין בפרטים הקטנים יכול לעקוב אחרי העליות והמורדות. החשוב הוא שבתקופה זו אביבה אורי מוצאת את הקו הפרטי שלה בציור. את דרך ההתבטאות האמנותית והופכת להיות אחת מחשובות, אם לא החשובה, כאישה ואמנית גדולה, בין כל אמני דורה.היא מתיידדת עם גרשוני ודרכו עם עוד כמה מחשובי הצירים.
היא לא זכתה לתערוכות מקיפות נוספות. מלבד זאת אחרי קבלת פרס דיזנגוף במוזיאון תל אביב אחת באמסטרדם ואחת בדיסלדורף. הציגה פה ושם איזו תמונה אצל גבעון בקבוצה במוזיאון. היא לא הצליחה לגייס את יכולת יחסי הציבור שלה, עם העיתונאים שאהבו לצלם את המסכה בה הסתתרה מהעולם בכל הזדמנות. מעט נכתב עליה כאמנית, בחייה. לאחרונה נערכה תערוכה גדולה ומקפת כ 150 מציוריה. מכל התקופות, בעין חרוד.
תמיד תישאר השאלה מי הייתה. כמה אנשים ראו אותה בכלל כשפניה נקיות מאיפור, מי הכיר את האישה הקטנה עם העיניים הגדולות ועטרת השיער השחור הצבוע. מי הכיר באמת את האישה המלאכותית יצירת ידי עצמה. מי יודע מי הייתה אביבה אורי האמיתית, אולי גרשוני אותו העריצה, אך האם גם חשפה בפניו את אביבה אורי הפרטית, אין לדעת.
היא הצליחה לשחק בגברים. סביב משחקה משיכה הולכת ונוצרת, וזאת עדיין תל אביב הקטנה דמות מרתקת ושונה ביותר מרוב הנשים סביבה אביבה אורי קטנת הקומה והרזונת מתחילה ללבוש קיץ וחורף חלוקים ממולאים צמר גפן ועל החלוק את בגדיה. היא רצתה לתת נפח לגופה, הנפח שניסתה לייצר מעצמה לתפוס מקום בעולם עוד בחייה. זו הדמות עטופת המעילים השחורים הסובבת ברחובות העיר. בתוך אותה אישה מלאה הוסתרה בהצלחה ובסוד אישה קטנה מאוד רזונת. כמעט חסרה, מצד אחד, מצד שני, הייתה אשת חברה, היא אהבה להראות במסיבות גדולות, בפתיחות של תערוכות חשובות, ותמיד תמיד היה צילום שלה בעיתון. להכרה הזו זכתה בחייה.
הזדמן לי לפגוש אותה כמה פעמים ותמיד עשתה רושם מזויף עשוי. הקרינה הרבה חרדה. אני מציירת את רחשי החרדות שלי, אמרה פעם. כל קו הוא תולדה של חרדה. כשנשאלה שאלה עקרונית על אמנות ענתה כמה פעמים "צריך לשאול את גרשוני" שהפך להיות הגורו המנטלי שלה. באמצע שנות השמונים פניתי אליה בבקשה לתרום תרומה למכירה פומבית לצורך הקמת הוועד למלחמה באידס. חשבתי שלא תדע אפילו במה מדובר.
היא הזמינה אותי לביתה לשעת הצהרים. פתחה את הדלת לחדרון בו גרה והתנצלה שאין לה יותר משני בדים בבית כי לא עבדה מזמן. המבקרים לא אהבו את ציורי האחרונים אמרה, הרגשתי שאני מוכרחה להוסיף כתמי צבע והם אוהבים רק את אביבה השחורה, כעת אין לי חשק לעבוד. מעט העבודות שלה נמצאות אצל נעמי גבעון לא נשארו יותר עבודות .חשבתי שהיא הולכת להתחמק מלתרום בכל זאת היא נתנה לי בד יפה להפליא, רובו לבן שבאמצעו מין קו מפוספס שחור ממולא כתמי אדום.
ימים אחרי סיפרתי לה שאת התמונה קנה חולה איידס. היא הוציאה מהמדף את הספר "אמנות ארץ ישראל", כתבה הקדשה נוגעת ללב וביקשה ממני למסור לחולה. כזאת הייתה.
רק עשירים יכולים להרשות לעצמם לרכוש היום את אחד הבדים הבודדים שנותרו אחריה. אך פה ושם מופיע איזה הדפס. בשנת 2000 הודפסה מהדורה מיוחדת של ספר שניסה לחבר בין שתי אמניות גדולות, על דף אחד שיר של יונה וולך, וממולו ציור של אביבה אורי. אני לא ממש אהבתי את העריכה של הספר, זה לא אומר שאין לי אותו. לשתיהן הגיעה עבודה מוקפדת ואסתטית יותר אך למי שאין ספר שירה של יונה וולך ובוודאי לא הדפס של אורי, יש בזה חוויה משל עצמו בחיבור. בחורף 2003 נערכה לה סוף סוף תערוכה גדולה ומקיפה של רוב עבודותיה במוזיאון של קיבוץ עין חרוד. עבור האירוע יצא קטלוג מצוין באמת של מיטב עבודותיה בהדפסה מצוינת והספר עדיין ניתן להשגה. (והוא לא זול, לצערי). ביקור בתערוכה היווה חוויה מוזרה למדי. אצל הרבה ציירים לראות תערוכה רטרוספקטיבית עם כמות עבודות מסודרות לפי תיארוכן שפחות או יותר נותן הבנה שלמה יותר של האמן. לראות שלושה אולמות גדולים מלאים קווים או כתמים שחורים שרק פה ושם נזרק לו כתם צבע יצר תחושת מועקה מסוימת. כנראה שצריך היה להיות אדם ברוך או דומה לו כדי להגיד "נהניתי מהתערוכה", נהניתי זו המלה האחרונה שאפשר היה להשתמש בהתייחס לתצוגה. למדתי להכיר אותה טוב יותר, אולי, להעריך את כוחה באופן ברור יותר. הקירות רטטו מחרדה שחורה. את המועקה נשאתי כל הדרך עד הבית בתל אביב. אך על הקטלוג לא ויתרתי ואני מעיין בו לעתים, בתמונות בודדות. קשה לראות את כולו בבת אחת.
את הספר ממנו מובאים הציטוטים כתבה בתה, רחל ימפולר, אמנית בזכות עצמה. אך יתכן שבשל מעורבותה בכל עניני המשפחה הסבוכים בחיי אמה ויחסיהן הלא לגמרי ברורים רוב ימיהן המשותפים אי אפשר לקחת כל מלה כאמת צרופה. היו הרבה התחשבנויות בין שתי הנשים הללו. קשה להגיד שאביבה הייתה אם טובה או רעה. על כל פנים, במשך שנים הסתירה את העובדה שיש לה בת. אך לפחות חלק די גדול מסיפור חייה ותחושותיה של אביבה מצוטט מתוך יומניה ומסמכים אחרים שלה כך שיש בתיאור יותר משמץ של אמת. ואולי זו התקרבות אחרונה בין בת, שגם היא חיה כנעזבת על ידי אמה וניסיון להתחבר אליה מחדש בדרך היחידה האפשרית לה. לכתוב זיכרונות על אותה אם ואמנית, אביבה אורי. ומכיוון שאין בינתיים עבודה עמוקה ורצינית על אישה מוכשרת ומוזרה זו צריך לקבל ספר מקורב למציאות בשל קטעי המסמכים והיומנים האישיים המופיעים בו. ויאמר, הספר מעניין. מן הראוי היה שתיעזר בכותב מקצועי יותר, אך למי שרוצה להכיר את האישה הססגונית הזאת. אביבה אורי תהיה הנאה. מה גם שבספר זה מודפסים כמה רישומים מוצלחים.
בברכה
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-3 חודשים תודה רבה! חוה
אין ספק שיצירותיה מבטאות חרדה ומועקה..אני שמחה על מה שכתבת,היה לי תמיד קשה עם העבודות שלה..אבל זו באמת נקודת הסתכלות אחרת.תודה רבה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
