פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 620 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים חזרה בתשובה יהונתן מויזה
אחרי שתייר אוסטרלי אלמוני מצץ לי בבית מלון "דניאל" בהרצליה וחטפתי סיפיליס, התרגזתי והחלטתי לחזור בתשובה. התארחתי אצל דוד מבני ברק בהזמנתו לערב שבת. "אז אתה בא?" שאל בטלפון. עמדתי בתחתית הבניין בהרצליה, ליד הרכב. "כן, אני יוצא עכשיו"- נשמעה נהימה.
לבשתי כלאיים, חליפה אלגנטית שחורה כמו של חרדים שלקחתי מאבא שלי אך ללא כובע. עלינו במדרגות, אשתו הקדימה אותי במעט וצעדה בגבורה. הגעתי לדירה מהודרת - המשקיפה על כל בני ברק - נוף עירוני מבוטן.
מה-אתה-מחפש-פה
רמזה אשתו הנאה הבלונדינית.
"כנראה שיש לכם מה להציע" אמרתי מנסה להחמיא-
היא נאנחה. "גם אמא שלו פסיכולוגית" אמר דוד. "באמת?" שאלה "היא מתעסקת בעיקר עם ילדים" עניתי. "אבל היום יש כל כך הרבה סוגים של פסיכולוגים.." היא נאנחה. בסלון לא היו תמונות. הלכתי להסתכל בספריה הבודדה שניצבה ליד המרפסת. ספרי קודש, לא מצאתי שם משהו מעניין. הערב ירד הלכנו אני ודוד לבית כנסת עם הילדים. לא ידעתי להתפלל. היה שם חרד שצעק בכניסה "אנחנו חברה חולה!!". חשבתי שהוא אמר את זה בגללי. דוד שאל מישהו, מתרגש, למה הוא צועק, מה קרה. אחרי שיצאנו , והלכנו מעט, הרחוב היה די שומם וריק. דוד אמר לי "אתה יכול לחכות פה? אני צריך לבדוק רגע לאן הלכה אשתי" בטח, עניתי. ישבתי על ספסל לבד. פתאום ניגש אלי חרדי ענק ושאל אותי, "יש לך איפה לעשות שבת?" הלך מחשבה אמר לי להגיד לו, כמו בסרט, "לא" וללכת איתו, אך עבותות המציאות המשוחקת חזרו אלי. "כן בטח יש לי, תודה".. אני רק מחכה". "בסדר" אמר.
דוד חזר, והביא אותי לבית קטן. ובוא בחור בן 13, ו-3 בנות מתבגרות. האמא הייתי מחוייכת, אך שכלה את בעלה השבוע. תמונה גדולה שלו היתה תלויה על הקיר. "הוא היה זמר" היא אמרה."הופיע". גם הוא מנגן כמוך" הצביע דוד על בחור הישיבה בכוונתו אלי. "ואפילו מלחין וכותב שירים שלו... אם שמעתי נכון" הידסה אם המשפחה, מחוייכת. "אפשר לשמוע?" שאלתי. "לא עכשיו, שבת.." אמרה האמא. הבטתי בסלידה על הבחור. הוא היה נראה לי כלוקה בחטא הוצאת הזרע לבטלה. הבנות היו נראות לי כמו אווזות, אך כבויות, כלל לא הסתכלו עלי בהיכנסי. הם היו מאוד עניים. היה נראה לי קצת מוזר, שמשפחה עשירה כמו של דוד, נפגשת עם משפחה שלא באותו מעמד כלכלי.
הייתה לי גם תחושה באוויר שזה ביקור לא שגרתי, שאולי ברמיזה מנסים לשדך לי אחד מהבנות. "אתם אוכלים בכלים חד פעמיים בגלל שאתם חרדים?" שאלתי, מפוחד מעט. "כן, כדי לא לערבב כלים בשריים וחלביים" ענתה האם. אני, דוד ואשתו יצאנו מן הבית. "הייתי קצת חסר טאקט, לא? " שאלתי את דוד. "לא, בכלל לא.. "אמר. חזרנו לבית של דוד. בן הסנדוויץ שהיה בהיר פנים ושיער שאל אותי "זה נכון שאצלכם החילונים אפשר לבחור איזה בגדים שרוצים בחנות בגדים?” “בטח אמרתי, יש הכל". הוא הביט בי בקנאה. “גם אצלנו יש הרבה מגוון, תתפלא, זה רק נראה לך אחיד" אמר הבן הבכור, שהיה בעל שיער שחור ומעט גמלוני. “אצלכם עם החליפות כל ילד הוא איש עסקים, ככה הם לובשים" אמרתי לבכור, מנסה לעודדו או להצדיק את עצמי. הוא נאנח בסירוב. הבן הבהיר אמר "ראית שיש סיורים בבני ברק? חושבים שאנחנו מוזיאון". “זה באמת מקום מאוד מיוחד" אמרתי. הוא התעקש, אז עניתי "אני גיליתי לאחרונה שלכל דבר יש מוזיאון, יש אפילו בפריז מוזיאון הביוב. צריך לרחוץ ידיים שיוצאים משם" הוא הסתכל עלי בפליאה וחשש. “אבל גם בתחנה המרכזית בת"א יש סיורים", הגנבתי. הוא חייך.
טרם הארוחה שלושת הבנים שרו שירי שבת, בשמחה נדירה, אחד מהם זייף. הבנות הקטנות היו לבושות יפה מאוד, על פי צו האופנה האירופי. אך שתקו. ישבנו אני מימין לשולחן אופקית, דוד למולי, אשתו בראש השולחן השמאלי, הבן הקטן בקצה השמאלי ממולי ולצדו בן הסנדוויץ. שתי הבנות הקטנות בפינה ליד האמא. לידי ישב הבן הבכור. דוד אמר עלי "הוא יודע הרבה שפות". ""איך למדת?" שאלה ורד. "שיעורים שהורדתי מהאינטרנט" עניתי "הוא יודע סינית" אמר דוד. "הסינים מתים על ארה"ב. ברדיו שלהם כל מילה שנייה זה מיי-גו (אמריקה) " אמרתי. האשה נאנחה. אח הסנדוויץ ממולי שאל "זה נכון שאצלכם אפשר לעזוב ככה את בית הספר ולצאת לעבוד?" "הו! יש לי חבר שעשה את זה. הוא מאוד סבל" "ומה הוא עשה" שאל, "סתם השתעמם בבית" ניסיתי להחזיר את הבן לדרך הישר... האשה של דוד נאנחה שוב. "ראית שגם במבצע האחרון, לא נחתו רקטות על בני ברק?" אמר אח הסנדוויץ. גם את זה נסדר לכם בסוף, חשבתי. אחרי זה אכלנו. האמא שיעשעה את הבנות, דיברה בשפה ילדית. הבנים הרעישו בינהם. ניסיתי להשחיל משהו על זה שלמדתי הרבה שפות לבד. הבנים לא שמעו. "שמישהו אחר מדבר לא מדברים" אמר דוד, אך גם אותו לא שמעו. לאחר הארוחה עזרתי לפנות את הכלים. הבן הבכור עזב את השולחן וישב על הספא. דוד אמר לו "וברכת המזון?” “אני אומר!” רטן.
קיוויתי שנקרא בתורה.
במקום זה הראו לי איפה אני ישן, בקליניקה. נרדמתי מייד, מיטת היחיד היתה מוצעת. גוש כהה של שינה, בלי חלומות. שהתעוררתי בבוקר הלכנו שוב לאותו בית כנסת. היה שם ילד שמנמן עם כובע שחור שחילק עוגה חרדית בחינם. לקחתי לטעום
ביקשו שאוציא את ספר התורה. "זה כבוד גדול" אמר דוד.
לאחר התפילה, הבן של דוד הסתובב בין ארונות הספרים הרבים, מחפש ספר. "יש לו קושיא" אמר דוד. התקרבתי לילד- "מה אתה מחפש?" שאלתי. הוא ברח ממני.
"אתה בטח רעב" אמר דוד. "כן" פלטתי, מרגיש את בטני ביתר שאת. חזרנו לפנטאוז. הוגשו מתאבנים, בינהם חומוס טעים שלא אכלתי כמוהו. "זה מאוד טעים אמרתי". "מאיפה זה?" דוד לא ענה "אתה יכול לגמור את זה" אמר, וקירב אלי את הקופסא. האישה הגישה צ'ונט. "אני צמחוני" אמרתי. הם אכלו בשתיקה. אם היו מנסים לשכנע אותי לאכול, בטוח הייתי אוכל, חשבתי. זה היה נראה לי קצת מוזר שהם לא לוחצים עלי. הערכתי שזה קשור למסורת של שמירת כשרויות שונות. (על אף נסיונותי לצמצם צריכת בשר, אינני בוחל בו.)
חרכתי בדעתי ללמד את הילדים אוריגמי, או איך מחברים שתי כוסות פלסטיק בחוט ויוצא הוקי-טוקי.
הלכנו להתפלל מנחה. אחרי זה אכלנו סעודה שלישית. הגיע הדוד מהקומה למטה, שכנראה לא היה נשוי. "אתה צמחוני?" שאל. כן, אבל בעתיד שיהיה בשר מהונדס, אני יאכל בשר. הוא הנהנן, פעור עיניים.
חיכינו שייצא שבת. אחרי הארוחה, הלכנו אני ודוד להתפלל שוב, בבית כנסת אחר - צר אך בעל תקרה גבוה. לא היה שם הרבה אנשים. ראיתי את דוד מתפלל שמונה עשרה, מנענע את גופו אך לא בהגזמה.הוא הביא לי סידור. "אתם לא זוכרים את זה בעל פה?" שאלתי. כן, אמר, אבל בכל זאת צריך סידור. חזרנו הביתה. ישבתי עם הבן הבכור ואח הסנדוויץ על הספה הקטיפתית בסלון. אח הסנדוויץ החזיק בידו קוביה הונגרית. “הוא אלוף" אמר דוד. לי, זה היה נראה כמו תחפושת של נאורות. “זה לא חכמה גדולה" אמר הבן הבכור, מקנא... “יש לו שיטות". “אתה חייב ללמד אותי" אמרתי. “בסדר" אמר. מזה זמן החלטתי שאני רוצה ללמוד כל דבר קיים. למה לא להוסיף את זה לרשימה?. בחדר הקליניקה שבו ישנתי היה מחשב. זה רק לשימושם של ההורים. הבנתי שהילדים יכלו לשחק בו, עד שהדבר נאסר עליהם לגמרי. “היה לנו GTA” אמר הבכור. לרגע חשבתי שעם תרבות ההמונים כמו שיש בבני ברק, שחרור המעצורים בדריסה חופשית של בני אדם במכונית במשחק הזה באמת עלולה להיות מסוכנת, בבלבול בין דמיון למציאות. “איך השגת?” שאלתי אותו. “זה מסתובב פה" אמר, וסובב את אצבעו. “זה אתה!” חינכתי. בן הסנדוויץ חייך והנהנן במפלתו של אחיו. אין לכם תמונות בבית? שאלתי. “פעם היה לנו הרבה תמונות" אמר הבכור. ואתם לא רוצים כלב? שאלתי. הבהיר אמר – "אם תביא כלב לבני ברק תהיה המולה גדולה, כולם יסתכלו עליו”. “פעם היה לנו אוגרים, וארנבת אפילו" אמר הבכור. למה פעם, מה קרה, חזרתם בתשובה? לא אמרתי. “כמה אחים יש לך?” שאלו. “אחות אחת" עניתי. “פה בבני ברק יש משפחות גם של עשר ילדים". “ולהיות עני, זה טוב?” שאלתי. “הם רוצים להביא עוד ילד" אמר הבהיר, מצביע על ההורים. ראיתי אותם עומדים מרחק כמה מטרים ממני, בפרוזדור. שתקתי. בנתיים באו אמא של האמא ואחיה, מהקומה למטה, והופיע עוד ילד, שלא ראיתי קודם. "עוד אחד?" צחקתי. עשו הבדלה, אני נדחקתי בפינה ליד הדלת. “כולם כל כך מאושרים" הפטירה כלפי הסבתא, שהייתה מלאת גוף בהתאם לגיל, היא צעדה צעד קדימה לבחון גם את ציפורניה למול הנר. נתנו לי לטעום מהיין. הסבתא הושיטה לי יומן בית ספר. תראה, זה היומן של **** (שכחתי את השם (אח הסנדוויץ). המורה כתב לו שבח להורים. קראתי את הכתוב. המורה בניסוחו היה נראה לי חנפן. נאנחתי. האם ניסיתי לשדר שמצויין בגמרא זה לא כמו מצויין במתמטיקה, כמו שאני קיבלתי כשהייתי בבית ספר?
אחרי כל הסופ"ש, נשארו 2 דקות לשחק עם הילדים. גם הבנות הצטרפו. היה נחמד אך קצר. כולנו עשינו אוריגמי. דוד בא ואמר "זה הזמן ללכת". כעסתי שהוא קוטע אותי. גם האמא באה. חשבתי שהוא אבא רע, הסתכלתי עליה בחיוך מפציר, מנסה לשדר את זה. התכוננתי ללכת. שמתי לב שבמרפסת עמד דוכן לתפילה. דמיינתי את דוד מתפלל למול העיר בני ברק. זה הזכיר לי את קריאת הגבר. צחקתי. ורד קלטה אותי. “אז מה, יתנו לי ללמד אוריגמי בבני ברק?” שאלתי בהתלהבות. “יתנו לך, אבל לא לבנות" אמרה האם. ורד אמרה על דוד: "הוא גם מבשל". (מתנצלת על כך שהיא המפרנסת, הנחתי) "גם אני מבשל!" אמרתי. היא נאנחה. אני לא שופט אתכם, גיששתי במחשבה. אח הסנודוויץ, גאון המשפחה, בהיר העיניים, אמר לאמו "אני רוצה שתקני לי גם חוברת אוריגמי" “בסדר..אני אקנה לך” היא אמרה, פוסעת מעט. “אני אקנה לך!” הכרזתי. “הוא לא מאמין לי" צחקה, מצביעה עלי.
הלכתי לחפש את המכונית האדומה שלי- דוד ליווה אותי. קראתי קודם לכן שבמצוות הכנסת אורחים יש ללוות את האורח כברת דרך. באמת תלמיד חכם. "מה לך מכונית" שאל. לא.. עניתי. "בגלל העבודה".
אחרי כמה ימים, הלכתי לסבתא שלי רוזי בבת ים עם אבי. היא אמרה לי שהנשים החרדיות לובשות פיאות. צחקתי, לא ידעתי את זה ולא שמתי לב לזה כל הביקור. לקח כמה שנים עד שהסיפיליס עבר. אבל זכרון הביקור הזה עדיין צרוב בזכרוני.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים הסיבה הכי מקורית בעולם לחזרה בתשובה. רץ (ל"ת)
-
לפני 3 שנים ו-6 חודשים marriage solution isabella765
אני והאקס שלי נפרדנו לפני שנה וחודשיים והייתי בחודש השישי להריון. שנינו אוהבים אחד את השני וזה היה הלם עבורי וזה ממש שבר לי את הלב. ניסיתי להתקשר אליו ושני הקווים נותקו. ניסיתי להשיג אותו ברשתות החברתיות, אבל הוא סילק אותי מהן. ניסיתי להגיע להורים שלו והם אמרו לי שהבן שלהם אמר שהוא לא אוהב אותי ולא רוצה לראות אותי והם לא יודעים מה לא בסדר. בכיתי ובכיתי כל יום כי אהבתי אותו מאוד. עד שילדתי והתינוק היה בן שנה, לא הצלחתי להחזיר את אהבתי. שוב, התבלבלתי. אני לא יודע מה לעשות וגם איבדתי את העבודה ואין לי כסף לטפל בתינוק. הייתי אומללה בחיים אז בכיתי לאחותי וסיפרתי לה את הבעיה שלי ואמרתי שהיא יודעת על כישוף עוצמתי של ד"ר אפטה שעוזר לה כשהיא לא הצליחה להיכנס להריון. יצרתי איתו קשר במייל והוא אמר שהוא יעזור לי ואמר לי שאישה שמה כישוף על בעלי ואמרה שהוא יעזור לי לשבור את הכישוף כדי שבעלי יחזור אליי לנצח והדבר יהיה שלי. זו הייתה הפתעה גדולה עבורי שכל מה שהוא אמר קרה. בעלי מיד חזר אלי ואמר לי לסלוח לו. תודה רבה למטיל הקסמים החזק והאמיתי הזה. אני מתפלל שהוא יחיה זמן רב ויעשה עוד מהעבודה הנפלאה שלו. אם יש לך בעיה שמטרידה אותך בחיים, עליך ליצור קשר עם שחקן הכישוף החזק הזה! הוא יכול לעזור לך. הוא לא יאכזב אותך, אתה יכול להגיע אליו דרך כתובת ה-gmail: drapata4@gmail.com או שאתה יכול להשיג אותו דרך הוויבר/וואטסאפ שלו: +1(425) 477-2744
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
