מועד קטן כח ע"א
"שבעים - שיבה, שמונים - גבורות, דכתיב (תהלים צ, י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה".
בפסוק מפורש שגבורות בשמונים, אך לא מבואר מניין למדו ש"ימי שנותינו" נקראים שיבה.
במסכת אבות פרק ה משנה כא אמר יהודה בן תימא: בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה. ופירש במגן אבות לרשב"ץ: "בן שבעים לשיבה למדנו מדוד, שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו, בדברי הימים (א' כט, כח) וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה". כך פירשו גם רבי עובדיה מברטנורא והגר"א.
הסבר נוסף בפירוש רש"י שם: "בן שבעים לשיבה. דכתיב (איוב טו, י) גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ וכשנכפלו שני חייו דאיוב חיה מאה וארבעים שנה שמע מינה דבן שבעים שנה שיבה. אף על פי שכתב אחרי זאת, דרשא הוא דרשינן".
עוד יש לומר שנלמד מהפסוק (תהלים צב, טו) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. מי הם אלו שינובון בשיבה? מפורש לפני כן: (תהלים צב, יא-יג) וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. הרי שדוד על עצמו דיבר בכלל שאר הצדיקים, שעתיד הוא להגיע לשיבה. וכיון שלא הגיע דוד אלא לשבעים שנה הרי ששבעים בכלל שיבה. ואף שאמר רבי לוי במדרשים שמזמור זה אדם הראשון אֲמָרוֹ, ולא דוד, מכל מקום אמרו במדרש תהלים מזמור צב: "כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן. אמר אדם שמחני הקדוש ברוך הוא והכניסני בגן עדן, והראני מקום שכינת הצדיקים בגן עדן... והראני [דוד] בן ישי מושל לעתיד לבוא, ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו, שנאמר ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור (תהלים סא, ז)". ובודאי לא היה מעניק אדם לדוד פחות משנות שיבה – שבהם בירך את הצדיקים.
"שבעים - שיבה, שמונים - גבורות, דכתיב (תהלים צ, י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה".
בפסוק מפורש שגבורות בשמונים, אך לא מבואר מניין למדו ש"ימי שנותינו" נקראים שיבה.
במסכת אבות פרק ה משנה כא אמר יהודה בן תימא: בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה. ופירש במגן אבות לרשב"ץ: "בן שבעים לשיבה למדנו מדוד, שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו, בדברי הימים (א' כט, כח) וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה". כך פירשו גם רבי עובדיה מברטנורא והגר"א.
הסבר נוסף בפירוש רש"י שם: "בן שבעים לשיבה. דכתיב (איוב טו, י) גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ וכשנכפלו שני חייו דאיוב חיה מאה וארבעים שנה שמע מינה דבן שבעים שנה שיבה. אף על פי שכתב אחרי זאת, דרשא הוא דרשינן".
עוד יש לומר שנלמד מהפסוק (תהלים צב, טו) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה. מי הם אלו שינובון בשיבה? מפורש לפני כן: (תהלים צב, יא-יג) וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. הרי שדוד על עצמו דיבר בכלל שאר הצדיקים, שעתיד הוא להגיע לשיבה. וכיון שלא הגיע דוד אלא לשבעים שנה הרי ששבעים בכלל שיבה. ואף שאמר רבי לוי במדרשים שמזמור זה אדם הראשון אֲמָרוֹ, ולא דוד, מכל מקום אמרו במדרש תהלים מזמור צב: "כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן. אמר אדם שמחני הקדוש ברוך הוא והכניסני בגן עדן, והראני מקום שכינת הצדיקים בגן עדן... והראני [דוד] בן ישי מושל לעתיד לבוא, ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו, שנאמר ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור (תהלים סא, ז)". ובודאי לא היה מעניק אדם לדוד פחות משנות שיבה – שבהם בירך את הצדיקים.