נקישות קצובות.
ידי מאוגרפת לאגרוף הדוק וחזק.
הנקישות מתגברות לכדי דפיקות של ממש.
הדים מהדהדים, מחזירים אליי תשובה יחידה.
זיעה ניגרת ממצחי. ליבי הולם בעוצמה רבה.
ידיי שתיהן עסוקות במלאכה,
עד זוב דם,
הציפורניים שבורות,
העור מתקלף,
הדם עולה למוחי.
איני רואה דבר,
רק אוזניי זקורות למשמע
הדפיקות הקצובות.
האם יש שם מישהו?
האם תחינותיי נשמעות?
אני לוחשת זאת בליבי,
אך אין קול מענה.
אין איש.
הנני כאן,
בגפי,
עצמי ואנוכי,
ונפש חיה אינה מושיעה
מפניי זעקותיי,
בכיי
ופציעותיי.
מן הבדד,
והמלחמה המתישה שאני מנהלת,
או שמא היא מנהלת אותי,
כוחי אוזל,
מותירה אותי חסרת אוויר,
דמעה יחידה זולגת מן העין,
ורסיסי תקווה זנוחים על הריצפה,
מותירים עדות אילמת למה שהיה,
ואיננו עוד,
הנחרב ברגע אחד.
30.12.21
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה