בעניין גל ההתאבדות בעקבות ורתר, באחרית דבר המובאת בתרגום החדש של ורתר הצעיר זה מוצג כאגדה שיצרה הכנסיה כדי להוריד את כמות המכירות של הספר, שיש לו לא אחת ביקורת על הממסד הצלוב.
את מוות בוונציה לא קראתי בגלל סיבה אידיוטית להחריד; וודי אלן מצטט את הספר הזה לא אחת בסרטיו, וזה כבר מתקשר לי לפרצוף הבננה שלו, האהוב והאהוד, אך גם עם לא מעט אירוניה. תודה על ההמלצה, עכשיו אעשה מאמץ קצת יותר נחוש.
ובנוגע לספרים התאבדותיים, האמת, לחולשתי אני מודה שיש משהו בזה שעושה לי את זה. הלא דווקא משום שאיני רואה באופק שום סיום חיים יזום שלי, הרי זה כל הקטע, שאפשר לחוות את זה דרך הספר בלי שבאמת אצטרך למות. לא?
כך למשל "פעמון הזכוכית" של פלאת' שהיה משובח ושורטני, גם "החיים כמשל" של שדה (שגם אודותיו שורה אגדה ישראלית התאבדותית), ועוד טובים ומתים שכגון אלה.
מה דעתך על מן בכלליות?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
