אני לא יכולה שלא לראות את הקשר.
כמי שעוסקת בנושא החרם כמה שנים טובות,
וכמי שלמעשה כל ספריה (מעל עשרה)
עוסקים בנושאים חברתיים -
אני לא יכולה שלא לראות את הקשר שבין חרם למעשים קיצוניים כרצח המוני.
נכון, חרם זה דבר די שגרתי, הוא קורה כמעט בכל כיתה או מסגרת לימודים.
יש את ההוא שהוא... פחות.
וזה לא בכוונה, זה אף פעם לא בכוונה.
אבל איזה כיף היה אם הוא פשוט לא היה!
ואפשר גם לגרום לו לעזוב.
אתם יודעים?
פשוט לגרום לו להבין שאם יישאר פה אז חבל וזה לא יהיה נעים ובכלל - יותר שווה לו ללכת כי מה זה להיות במקום שלא אוהבים אותו - זה בכלל אינטרס שלו ללכת.
ואנחנו רק... עוזרים לו. לא מפריעים חס וחלילה!
זה לא שיש לנו אינטרסים פה ומה להרוויח (חס וחלילה!)
זה נקי, זה הגיוני.
ואם במהלך סילוקו ההגיוני תישאר לו צלקת - אז מה אם תישאר לו צלקת?!
וזו בכלל אשמתו כי הוא לא הבין לבד שהכי טוב לו זה להיעלם מהשטח בעצמו.
לפה או לשם, לכל מקום שבעולם או לא בעולם. למי אכפת.
שימצא איך להסתדר או שיתפגר.
אז נאלצנו להשתמש בכוח.
אבל זה היה מידתי.
כי הוא נלחם להישאר, הוא לא ויתר.
ואם הוא לא התלונן זה כנראה לא היה כזה נורא,
ואם הוא כן התלונן אז למה הוא נזכר רק עכשיו ולמה הוא לא נלחם בזמן?
אה, הוא היה פגוע ושבור ולקח לו זמן להשתקם?
הוא כנראה היה דפוק מלפני שהגענו.
לא יכול להיות הרי שרמסנו והרסנו.
אנחנו פשוט עשינו את הדבר ההגיוני לעשות, כי זה ברור שפה הוא לא צריך להיות.
אבל זה לא רק הוא בעצם, יש עוד רבים כמוהו שעד שהם באו היה לנו ממש נעים
אז למה בעצם מגיעים להם איזשהם תנאים???
והאם יש משהו יותר חשוב מהנעימות שלנו?...
לא, רציני.
אם היה לנו נעים לפני שהם באו, ואיתם פחות נעים אז או שישתנו ויהפכו למה שיהיה לנו נעים או שלא יהיו קיימים - ועכשיו, משהם קיבלו את הבחירה -
אם הם סובלים הם האשמים!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
