קורונה.
בתקופת הקורונה הרבה אנשים בוחרים להישאב למסכים, וכנראה הכי לנטפליקס. כמה שיותר לברוח מהדבר הזה שנחת עלינו. נעדיף לראות דברים מצחיקים, שמחים, מעניינים, אולי גם עצובים. אבל לא עצובים שיכולים להיות קרובים אלינו באמת.
ואז בוג'ק הורסמן נכנס לפה.רציתי לכתוב כבר הרבה זמן ביקורת על הסדרה הזו, אבל אני מודה שפחדתי לנסות, כי זאת סדרה כל כך מורכבת, וכל כך קשה לתמצת, ולבקר אותה זה לפחות 30 עמודים במינימום.
הכרתי את הסדרה הזו לפני כמה חודשים. אולי אפילו חצי שנה, וכבר סיימתי את הסדרה לפני חודשיים לדעתי.
מודה שהיה לי קשה בהתחלה להתחבר, אבל הפלא ופלא, הסוס אדם הזה ושאר האנשים וחיות האדם שאבו אותי ממש, ולאט לאט הבנתי שהסדרה הזאת היא ממש לא פאמילי גאי, סימפסון או כל קומדיה אחרת.
בגדול, הסדרה מספרת על בוג'ק הורסמן, כוכב מהניינטיז, כיום כוכב עבר, אלכוהוליסט בעל הרס ושנאה עצמית, ציני, לא תמיד מודע לעצמו. מצד אחד משדר שלא אכפת לו מכלום, מצד שני רוצה בסך הכל את מה שכולנו רוצים: שיאהבו אותו.
כמובן העלילה משלבת איתה עוד דמויות ועוד עלילות משנה, אבל ביופי רב רואים איך כל העלילות משתלבות יחד ויוצרות תמונה אחת שלמה לסיפור, שלדעתי הוא הרבה יותר מזה. בעיניי הסדרה באה לדבר על דיכאון, מחלות נפש, התמכרויות והרס עצמי תוך כדי הומור עצמי.
וזה כנראה הקסם שלה.
אין פה הבטחה לסוף טוב, ונכון שיש רגעי חסד בסדרה, אבל רוב הסדרה מראה מציאות לא בהכרח פשוטה. ככה זה גם בחיים. וזה מה שיפה בסדרה. היא אומרת לצופה:
סה לה וי:
אלה החיים.
אז אני יודעת שדווקא בתקופה הזאת כולם צריכים אסקפיזם, ואני מרגישה את זה על עצמי גם.
אבל באמת, עשו לעצמכם טובה ותראו את הסדרה הזאת.
זה האסקפיזם הכי מציאותי שתוכלו לחוות, ומעבר לזה, היא פשוט יצירת מופת יפהפייה ונוגעת ללב.
הסדרה הזו שונה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
