בת 30 הייתי כשמת עליי אבי, ובן 68 היה אבי במותו,
והיום הזה אני בת שישים ושמונה.
בְּעיונִים בִּכתביהֶם של חכמִים קדומִים לקראת כְּתיבת התיזה שלי,
לפני כעשור שנִים, נחשפתי לחרדוֹת הפוקדוֹת צאצאים בוגרִים שהתייתמו,
כאשר הֶם עצמם מגיעים לגילאֵיהֶם של הורֵיהֶם בְּעת מותם,
ואני נוכַחַת שאין זה מופרךְ, נהפוךְ הוא! זהו פחַד קמאי רוֹוֵחַ.
אחי צלַח אותו לפני כמחצית העשור, וּבָאֲנִי תורִי.
עגמומיות שוֹרָה בַּנְהָרָה, מהולה בָּהּ,
וּ"מה עוד תבקשי מאיתנו מְכוֹרַה"?
כמעַט רַק את תפילתי השגורָה שלא תפורַט פֹּה לפרטֶיהָ ו"לפרוטותֶיהָ",
ו...שעוד יקויַם בי :
וְהַשְּאָר, צֵא וּלְמַד, דהיינו,
"!ואידך זיל גְמֹר!"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
