פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 503 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 5 שנים ו-10 חודשים טריפל טייק עב
1.
אדם ניכר במבטו. יש שמצודדים מבט או משפילים אותו, יש שזורקים מבט קצר ומסבים את ראשם ויש שנועצים מבט חודר וחוקר. יש שמבטם מזמין, יש שמבטם מתריס ויש שמבטם חומק, כמו מפציר כי יניחו להם לנפשם.
כשלמדתי באוניברסיטה הייתי טיפוס של דָּאבֶּל טייק. נהגתי לפסוע בזריזות במסדרונות ההומים של בניין שנוֹרֶנְסוֹן, בדרך להרצאה או לתרגול, מסב מדי פעם את ראשי בגניבה כדי להציץ במישהו או מישהי שקלטתי בזווית העין. אבל כמעט מייד, עוד טרם שהספקתי להתבונן ממש, הייתי מפנה את הראש ובוהה בעניין מדומה בנקודה רחוקה באופק המסלול שלי, שמא אתפס בקלקלתי ואחשב נועץ מבט. לפעמים, כשההצצה החטופה הראשונה עוררה בי עניין שגבר על החששנות שלי, הייתי מעז ומגניב את מבט הדאבל טייק, מנסה להשלים בהצצה זהירה שנייה את שנעלם מעיניי קודם לכן.
תמי הייתה סינגל טייק מובהק ומבטיה היו ישירים ובלתי מתנצלים. היא הייתה דקת גזרה, קומתה גבוהה ושערה בלונדיני. אפה היה סולד וכלל לא ברור מדוע - ודאי שלא מעיניה החומות, מהן ניבט שילוב מצודד של ביישנות ושובבות, וגם לא משפתי הארגמן המלאות, אותן נהגה לשרבב בהיסח הדעת ואז נראתה כמעט כמו ילדה. יופיה משך אליה כמגנט מבטים נוקבים של זאבי קמפוס, אבל אבחות מבטיהם נהדפו מפני שריון שיוויון הנפש של מבטה ולא הותירו בו ולו שריטה. חיות טרף לא עשו לה את זה.
זה היה בוקר סתווי של ראשית סמסטר א' בשנה השנייה של לימודי המתמטיקה. מיהרתי להרצאה באינפי 2, מחזיק בידי כוס קפה חד פעמית, חולף במסדרון על פני המדרגות היורדות אל מתחם הקפיטריה של הבניין למתמטיקה, שעוצבה בשיק של מסעדת פועלים באיזור תעשיה בשנות החמישים. הרחבתי צעדיי כדי לחמוק מריחות הטיגון החריפים ומקקופוניית קולות השיחה והקרקוש של כלי אוכל המוסעים על מגשים שעלו משם. ראיתי את תמי הולכת מולי, מקשיבה בחצי אוזן ובפיזור דעת למונולוג מייגע של חברה.
הרשיתי לעצמי הצצה ראשונה לעברה. מבטי נחבט במבטה, נמלט מייד, ואז חזר אליה כנמשך בחבלי קסם. היא עדיין התבוננה בי, חיוך קל על שפתיה. מבטי נהדף שוב. ואז, מבלי שהבנתי איך ולמה, הבטתי בה בשלישית. זו הייתה תחושה משונה, כאילו טייס אוטומטי נטל פיקוד על הגוף שלי ומה שנשאר למוח שלי לעשות זה רק לצפות בהפתעה איך ראשי מסב את עצמו לכיוונה, עיניי ננעצות בעיניה ושפתיי פוצחות בחיוך מהוסס. תמי חייכה חיוך רחב כשחלפה עם החברה שלה על פניי.
מעולם לא הצלחתי לשחזר מה קרה בשנייה שלאחר מכן, אבל בסופה מצאתי את עצמי מתנגש חזיתית בסטודנטית עמוסת מטען לימודי. ספרים וקלסרים נפלו בחבטה עזה על רצפת המסדרון, דפי נוסחאות מתמטיות פרחו באוויר, ולשון שחורה של אספרסו כפול וארוך, עם כפית אחת של סוכר בבקשה, זינקה מכוס הקלקר שלי ונחתה על מכנסי ג'ינס חפים מפשע וחסרי מזל, ממתיקה אותם לנצח. מטר של תוכחות בקול אלט רם ונזעם ניתך עלי בעקבותיה. נדרשו כמה וכמה בקשות סליחה, בתוספת התחייבות לפיצוי במקרה שהכתם לא יימחה, כדי לשכך את הכעס. הענקתי אותן בלב קל כשנוכחתי לדעת שתמי כבר לא הייתה שם לצפות במבוכתי.
כמה ימים אחר כך הגעתי לאולם ההרצאות מספר דקות לפני הזמן. השורות הראשונות כבר היו תפוסות על ידי העתודאים. ראיתי את תמי יושבת לבדה באחת השורות האחרונות והתקרבתי אליה לאיטי, מתלבט אם לפנות אליה. היא ראתה אותי, חייכה וסימנה לי לשבת לידה.
"היי, אני אמיר, איכשהו לא יצא לנו לדבר עד עכשיו," אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה, מה שהיה קצת טיפשי.
"היי, תמי," השיבה בקול נמוך שהפתיע אותי בחספוס קל של מעשנים. כף היד שלה הייתה רכה וחמימה.
"מדהים העתודאים הצוציקים האלה, אה?" אמרתי. "הם מה-זה לחוצים. לא משנה כמה מוקדם אני מגיע, תמיד הם כבר יושבים הכי קרוב למרצה, שלא יפסידו חלילה איזו מילה."
"נכון," אמרה תמי, "הם כמו מעריצים של להקת רוק שמגיעים ערב לפני ההופעה עם שקי שינה כדי לתפוס מקומות קרוב לבמה."
"וואלה," גיחכתי, "באמת צריך לבוא איזה ערב ולבדוק את התיאוריה הזאת, אבל פינקלמן ממש לא כוכב רוק." שנינו צחקנו.
פרופסור פינקלמן אכן היה רחוק מלהיות כוכב רוק כרחוק מתמטיקה עיונית מאסטרולוגיה שימושית. הוא היה איש כחוש ונמוך כבן חמישים, שערו מאפיר בצדעיו ומקריח בקדקדו, מכסה אך בקושי קרקפת אדמומית. פניו היו רזות ופחוסות כזרבוביתו של תן, אך שובצו בהן עיניים חומות יפות.
הוא נעדר כישורים חברתיים כמעט לחלוטין. מי שניסה לפתח איתו שיחה בכל נושא שאינו מתמטיקה גילה חיש קל כי הדבר מסב לפינקלמן סבל, אבל כשהוכיח במהלך הרצאה משפט מתמטי מעניין או כשהסביר לעמיתיו בהתלהבות כיצד פתר בעיית מחקר שהעסיקה אותם חודשים ארוכים, או-אז ברקו עיניו ונדמה היה שהוא הופך אדם אחר.
דורון נכנס לאולם, הבחין בי משוחח עם תמי, נופף לי תוך שהוא מחייך חיוך דק שבדקים והמשיך במורד המדרגות. נופפתי לו בחזרה, מודה לו בליבי על שבחר שלא לשבת לידי הפעם. הוא היה לבוש ברישול אופייני בג'ינס הרחב הנצחי שלו ובחולצת טריקו שחורה. דורון היה גבוה ושמן, בעל קול בריטון רב עוצמה ופני ירח שארשת טובת מזג ומשועשעת שורה עליהן תמידית. הנמנום השלו שבו התנהל ואופן דיבורו האיטי והמושך מילים בטון כמו-מתפנק הסוו מוח מהיר וחד כתער.
כבר בשנה א' הוא התגלה כאימת הפרופסורים. מדי פעם היה מרים את ידו במהלך השיעור, וכשנפנה אליו המרצה היה מקשה בקולו הרועם על נקודה שלכאורה לא הבין בהסבריו. "אה, זה טריויאלי!" היה המרצה מגיב לעתים תחילה בחוסר סבלנות, ואחר כך שוקל שנית, ארשת פניו משקפת מעבר הדרגתי מביטחון לספק, עבור דרך הכחשה, וכלה בהשלמה ובהודאה נבוכה בכך שהסטודנט מרושל המראה הזה איתר טעות בהרצאה אותה הוא מלמד כבר שנים רבות.
היוצא מכלל זה היה פינקלמן. הוא השיב לשאלותיו של דורון בשביעות רצון על כי נשאל סוף כל סוף שאלה של טעם, ובפירוט ארכני עד כדי כך שנדמה היה כי הכין את עצמו ביסודיות בדיוק לשאלות הללו. דורון היה מזדקף בכסא העץ החורק תחת משקלו, שותה בצמא את דברי החוכמה של פינקלמן ומהנהן בראשו, וכשהביטו זה בזה עבר ביניהם זיק של הערצת תלמיד את רבו וחיבת מרצה לתלמידו המצטיין.
פינקלמן התייצב על במת המרצים. "היום נמשיך לדון באינטרגלים קוויים ונוכיח את משפט גרין," פתח בקול שקט. השיחות גוועו והסטודנטים חידדו את מוחותיהם כדי לצלול בעקבותיו אל מעמקי המתמטיקה, שם שוכנים יצורים נפלאים ומוזרים.
"איך זה ללמוד עם דורון הגאון הזה?" שאלה תמי אחרי ההרצאה. ישבנו זה מול זה על המדשאה המטופחת מול בניין מדעי החברה, שלהקות של סטודנטים פשטו עליה כארבה לפוש בין שיעור לשיעור. "אני רואה אתכם לפעמים לומדים יחד בספריה באותה חבורה."
"מתסכל לאללה," נאלצתי להודות. "כשכולם עוד מנסים להבין את השאלה הוא כבר שולף את התשובה, הנקניק הזה. קשה להתחרות בו. הוא קורא הוכחות מתמטיות כמו שאני קורא את מדור הספורט בעיתון."
"מדהים, הא? אבל גם לך לא חסר בכלל..." אמרה תמי ונעצה בי מבט בוחן. חשתי שהיא משליכה לי חכת מחמאה ומנסה לקרוא בארשת פניי איך אגיב.
"אנחנו ממש לא באותה ליגה. הוא לא מנפנף בזה, אבל הכשרון שלו גורם לי לפעמים להרגיש אידיוט. למזלי אני מביס אותו בשחמט, אחרת האגו השברירי שלי לא היה עומד בלחץ," צחקקתי.
"אוף, בנים... אתם כאלה תחרותיים!" פסקה תמי בטרוניה מעושה.
השתררה דממה. מוללתי גבעול דשא בין אצבעותיי. לא היה נראה שהדממה מפריעה לתמי, אבל אותי היא הביכה, וככל שהתמשכה כך העיקה עלי יותר ויותר. חשתי צורך לומר משהו - לא משנה מה - אבל שום משפט מחוכם לא עלה בדעתי, ומשנקפו השניות המבוכה שלי גברה והרגשתי שגם אם אמצא בסופו של דבר מה לומר, המילים ייתקעו בגרוני או ייפלטו ממנו בקול קרקור.
"איזה אידיוט! למה אתה הורס הכל?" דקרה בי מחשבה עכורה והעיניים שלי חמקו מלהביט בה. כשכבר חיפשתי איזשהו תירוץ עלוב כדי להימלט משם, חשתי את מגע כף ידה החמים על הזרוע שלי.
"אני חייבת לזוז," חייכה אלי. "מה דעתך שנלמד מחר ביחד?"
"בכיף," מלמלתי. משהלכה, ניהלה תחושת הכעס שלי על עצמי קרב מאסף עם השמחה שגאתה בי, וניגפה.
שבוע לאחר מכן, באחד ממפגשי הלימוד שלנו, אזרתי עוז להזמין אותה לצאת איתי. קבענו להיפגש בפאב קרוב לאוניברסיטה בשישי בערב. היה שם בר משקאות עשוי שיש מבהיק, שצביר מנורות דמוי זר בלונים השתקף בו. בחלל האפלולי שמולו ניצבו מספר שולחנות. כשנכנסתי, מקדים כהרגלי, התנגנו להם צלילי פסנתר קטיפתיים של ביל אוונס. להבות קטנות דלקו בבתי נרות כדוריים והפיצו אור רך וסגלגל שצלליו רוטטים. כל אימת שנפתחה דלת הכניסה ונכנס משב רוח של סתיו, הרכינו כולן את ראשיהן בו זמנית הלאה ממנה, כמתפללות אל אותו האלוהים.
התיישבתי ליד שולחן מבודד החוסה מאחרי עמוד דקורטיבי. תמי הגיעה זמן קצר אחריי לבושה שמלה אוורירית, מקפיצה לי את הדופק ומשלחת להקת פרפרים מרפרפים אל חלל הבטן שלי. מאוחר יותר היא סיפרה לי שבדרך לפאב היא ניסתה לדמיין איך זה יהיה להתנשק איתי. אני, שלבּושתי עוד לא נישקתי אישה, ניסיתי לשווא לדמיין איך נשיקה יכולה בכלל לקרות. האם היא פשוט תרכן לכיווני ותנשק אותי? לא, זה לא יקרה. האם אני ארכן לכיוונה ואנשק אותה? לא, פחדן כמוני לא יעז לנסות לנשק אותה בלי שיהיה בטוח שהיא רוצה, ואיך אוכל להיות בטוח?
אז איך לעזאזל יכולה נשיקה להתגשם? צריך ששנינו נתקרב האחד לשנייה בסדרת צעדים קטנטנטנים, אינפיניטיסמליים כמעט, כך שכל צעד יאפשר נסיגה מכובדת אם יתברר שהוא חד צדדי. ומה בכלל הסיכוי שזה יקרה, ומהי בכלל ההסתברות שהסדרה הזו תתכנס למפגש של שפתיים?
אבל זה קרה בכל זאת, אחרי ששתינו את הבירה השלישית. סיפרתי בדיחה די טפשית, היא צחקה, וכנגד כל הסיכויים רכנו שנינו אחד לעבר השנייה מעל השולחן והתנשקנו. הטעם העדין של השפתיים שלה לא דמה לשום דבר שהכרתי. רציתי לטעום מהן עוד ועוד. אני לא יודע אם זה היה מעציב או מצחיק אותה, כי אף פעם לא היה לי אומץ לספר לה ועכשיו כבר מאוחר מדי, אבל הרגש החזק ביותר שזכור לי מהנשיקה ההיא הוא הפאניקה שגאתה בי כששלוחה חמה ורטובה שלה פילסה לה דרך מבעד לשפתיי ובאה לבקר את חלל הפה שלי. הצלחתי להחניק צרחת הפתעה שאיימה לבקוע מגרוני. איזה מזל, זה לא מנומס לפלוט צרחה אל חלל הפה המנושק במהלך הנשיקה הראשונה. אז במקום לצרוח ליטפתי את שערה, משכתי אלי את ראשה ושלחתי את הלשון שלי לביקור גומלין.
דיברנו והתלטפנו וצללנו האחד אל עיני השנייה. השעות ברחו לנו. היינו האחרונים לצאת מן הפאב לאחר שלא יכולנו יותר להתעלם מאיתותי המלצרים שרצו כבר לסגור וללכת הביתה. ליוויתי אותה למכונית שלה, התחבקנו, והיא נסעה לה לדירתה השכורה אותה חלקה עם שותפה. בדרכי אל בית הוריי, נוהג בפיג'ו החבוטה שלי, הופתעתי לגלות שהעולם השתנה. הצבעים הפכו עזים יותר, כל הרמזורים היו ירוקים וברדיו התנגנו רק שירי אהבה. נסעתי כבתוך חלום, כמו שרוע אפרקדן בסירה הנישאת מעדנות על נהר הזמן, מלא ושלו כמו שלא הייתי מעודי. מזל שלא עשיתי תאונה.
2.
בזקנתם, בניינים מתנחמים לעתים בדיירים צעירים, וכך עלה גם בגורלו של הבניין נטול המעלית ברחוב היקינתון בו גרה תמי. הוא נמצא לא רחוק מן האוניברסיטה, ורוב הדירות בו היו מושכרות לסטודנטים לאחר שבעלי הדירות עברו לבתי אבות או לעולם שכולו טוב. היא שכרה, יחד עם סשה - חברה טובה שלה עוד מתקופת הצבא, כך אמרה לי - דירת שלושה חדרים בקומה הרביעית והאחרונה. זו הייתה דירה שלא שופצה כבר שנים, שדלתותיה חורקות, תריסיה חסרי שיניים וקירותיה משילים את עורם. היו בה סלון גדול וממנו יציאה למרפסת הצופה אל חצר מוזנחת בעורף הבניין. שני חדרי השינה מוקמו זה מול זה בשני צידיו של מסדרון קצר.
סשה הייתה גבוהה מתמי ודקיקה עד כאב. למרות שהייתה בת גילנו, משהו בארשת הפנים שלה גרם לה להיראות מבוגרת יותר.
"אמיר, תכיר: סשה, החברה הכי טובה שלי," הציגה אותה תמי בפעם הראשונה שבאתי לדירתן תוך שהיא מחבקת את כתפה.
"אז אתה אמיר הידוע לשמצה," הכריזה סשה והישירה אלי מבט. שרירי לחייה שיגרו חיוך שתנופתו נבלמה לפני שהגיע אל עיני השקד הירוקות שלה.
"מודה באשמה."
"סורי, אני בדיוק צריכה לצאת," אמרה בקול שהיה דקיק כמותה ונחפזה החוצה. גם בפעמים הבאות שבאתי לדירה בקושי ראיתי אותה. לרוב לא הייתה שם, וגם כשהייתה נהגה להסתגר בחדרה.
"היא תמיד כזו חמקנית, או רק כשאני פה?" שאלתי פעם את תמי.
"היא מקסימה, היא פשוט מתאוששת מפרידה," השיבה לי בנימה של התנצלות וניכר בה שהיא נבוכה. שמחתי כשסיפרה לי שסשה מתכוונת לעבור בקרוב לדירה שכורה משלה, ליד בית החולים איכילוב, שם עבדה כאחות במחלקה פנימית.
עם הזמן התקרבנו יותר ויותר. סיפרתי לתמי על התחרותיות הממאירה שלי וכמה קשה לי במחיצתם של אנשים אינטליגנטים ממני, אפילו עם דורון.
"אבל אתה כזה חכם, איזה שטויות," היא חיבקה אותי.
"בעצם, אני לא בטוח שאני לגמרי מבין מה את מוצאת בי..." העזתי לשאול.
"אני פשוט מרגישה איתך כמו בבית," היא ענתה ברכות.
"מה, זה לא הברק והסקס-אפיל השופעים שלי?" אמרתי כאילו בצחוק, אבל האמת היא שהתשובה שלה קצת אכזבה אותי.
היא הראתה לי את הצלקת הרחבה שהותירו מים רותחים שנשפכו על הירך הימנית שלה ושבגללה לעולם אינה חושפת את רגליה בפרהסיה. נישקתי את הצלקת בעדינות הגדולה ביותר שאני מסוגל לה, ואז נישקתי גבוה יותר, והתלהטנו.
שכבנו בחדר הקטן שלה, כשמביטות עלינו בעניין מתוך מסגרותיהן תמי-ילדה עם זנב סוס מרוסן בקוקיה אדומה ב"גן בתיה", תמי-נערה עם חברות בתלבושת אחידה ב"בליך", ותמי-חיילת מחובקת עם סשה-מקלונית. הן ראו אותנו עירומים, מלטפים, מתנשקים, נלפתים, מתכווצים, נוטפים, נמלאים, נואקים, עוטפים ונעטפים, מתמוססים, שוצפים, רוטטים, צועקים, מתפוצצים, נפרקים, מתרפקים, שוקטים. הן לא יכלו לראות זאת, אבל היו שם שני אמירים, האחד שגופו מנגן בו כפי שלא ניגן מעולם, והשני, חורג מגשמיותו, צופה מלמעלה במחול האהבה.
זה היה סתיו נהדר והחורף בושש מלהגיע. אהבנו ללמוד על המרפסת בשעות אחר הצהריים, כאשר קרני השמש החמימות והאוויר הקריר נמזגו זה בזה למעננו. בערבים הלכנו לפעמים לחוג ריקודי עם למתקדמים. החוג התקיים באולם גדול ובו רחבת ריקודים רבועה גדולה תחומה בספסלי עץ ספרטניים. תמי רקדה שם כבר שנים והרגישה כמו דג במים. אני סבלתי אבל הלכתי בכל זאת, בשבילה. את ריקודי הזוגות שרדתי איכשהו, אבל בריקודי השורות והמעגלים כבר צפיתי מן הספסל.
לפעמים היינו פוגשים שם גם את סשה שבאה לרוב בגפה היישר מבית החולים. היא נראתה לי תמיד עגמומית-משהו. בערבים כאלו תמי חילקה את ריקודי הזוגות ביני ובין סשה.
"לא אכפת לך, נכון אמירוש? היא נורא לבד."
"ממש לא," עניתי, ובאמת לא היה לי אכפת. צפיתי בהן רוקדות יחד, תמי בשימלה קלילה החושפת חלקת גו צחורה וסשה במכנסי ג'ינס הדוקים ובחולצת תחרה שחורה, שערה השטני אסוף בקוקו גבוה שזנבו מרקד איתה. צפיתי בהן בעיון בעת שרקדו: ידי תמי על מותני סשה וידי סשה על כתפיה החשופות של תמי, מביטות זו בזו, חיוך קל על פניה של תמי וארשת רצינית להחריד על פניה של סשה. הן נראו כל כך קרובות עד שחשתי מדקרת קינאה בחברות שלהן. לי אף פעם לא היה חבר קרוב כל כך.
גם בערב שלפני בחינת אמצע הסמסטר באינפי 2 הלכנו לרקוד כדי לאוורר קצת את הראש אחרי ש"חרשנו" ימים ארוכים. סשה לא באה באותו ערב. גבר צנום בגיל העמידה ששארית שערו הלבן והמקליש אסופה בקוקו - שירת ברבור של נעורים שחלפו זה מכבר - חולל בגפּו כאילו אין מחר וגם אתמולים רבים לא היו. שתי צעירות שפניהן קורנות רקדו יד ביד. הם ועוד רבים סובבו למולי במעגל שמח שבמרכזו מרקידה אתלטית טעונת אנרגיה וחמושה במיקרופון עתיר דציבלים. "שיכול בימין, להסתכל לכאן! צעדת-חילוף עם טקס בישבן!" היא הרעימה והדגימה.
קינאתי ברוקדים. למה לעזאזל אני לא מסוגל להיפטר, ולו לשעה קלה, מעודף המודעות העצמית המסרס שלי ולהתמסר לקצב, לתנועה, לביחד, לשכחה עצמית מזככת? הרגשתי ממוסמר למקומי, קפוא, מנותק ותלוש. התחושות האלו היו מוכרות לי עד זרא, אבל תמיד קיוויתי שאהבה תגאל אותי מהן. עכשיו הן היכו בי שוב. איך אני יכול להרגיש רע כל כך כשמישהי נהדרת כמו תמי אוהבת אותי? שמחתי לברוח משם כשתמי, כמו חשה במצוקתי, ריקדה אלי מתוך המעגל ואחזה בידי: "נלך?"
הייתה כבר שעת ערב מאוחרת כשנתקענו בדרכנו חזרה הביתה בפקק תנועה גדול. טור ארוך של מכוניות, והטרנטה שלי בכללן, זחל באיטיות מטריפה בנתיב הימני.
"תראי, תראי אותו!" הזדעקתי בחמת זעם והצבעתי על ג'יפ מפונפן שהסתנן בזריזות מן הנתיב השמאלי, המהיר יותר, בין שתי המכוניות שלפנינו. כבר רבע שעה כמעט ולא התקדמנו. ריאקציה כימית טמירה של הנפש הפכה את המועקה שצמחה בי בחוג הריקודים לעצבנות. נשבעתי ביני לבין עצמי שבשום פנים ואופן, יהיה מה שיהיה, לא אתן לאף מכונית להשתחל לפניי. לחצתי על דוושת הגז ובלמתי במרחק סנטימטרים ספורים מהפגוש של המיצובישי שלפנינו.
"תיזהר, אתה תיכנס בו!" נלחצה תמי.
"אל תדאגי," ניסיתי להרגיע, אבל ככל שהתארכה ההמתנה ועוד ועוד מסתננים ניכו לעצמם שליש או יותר על חשבוננו, כך הלך וגאה בי כעס אין-אונים. בשרירים מכווצים התרכזתי כל כולי במאמץ למנוע פגיעות נוספות בָּצדק. רציתי לגבש חזית אחידה עם המיצובישי. גז. ברקס. גז. ברקס. קריזה.
מאזדה חצופה חתכה נתיב והתייצבה קוממיות לפני הג'יפ המפונפן. נהג הג'יפ הפגוע, שכבר הספיק לפתח תחושת שייכות לנתיב מוכה הגורל שלנו, הביע את מחאתו בסדרת צפצופים זועמים משולבת בסדרת הבזקים מסמאים באורות גבוהים.
"אהה! 'עַל דַעָקַפְתַ עַקְפוּךָ, וְסוֹף מְעַקְפֵיךָ יְעַקְפוּן', יא מניאק!" צהלתי.
כשכבר כמעט הגעתי לחוף המבטחים בו קו ההפרדה המקוטע נהפך לרצוף, הגיחה לה משומקום פורד טרנזיט מוזנחת, "שור נגח" מובהק. היא עצרה משמאלי, מפנה את טמבונה הכעור בזווית חדה אל עבר הרווח הקטן ביני ובין המיצובישי. לא היה שום מקום לספק באשר לכוונותיה הזדוניות.
"אמיר, תן לו להכנס, זה לא שווה את זה," ביקשה תמי בקול מעובה שהלחץ ניכר בו.
"יש גבול לכל תעלול," סיננתי תוך שכף רגלי הימנית מתופפת בעצבנות על דוושות הגז והברקס. הגנבתי מבט אל נהג הטרנזיט והשבתי מיד את מבטי. לא היה כל צורך בדאבל טייק, די היה במבט חטוף אחד כדי לקלוט שזה טיפוס שלא עושה חשבון. טור המכוניות החל לנוע. נדבקתי לטמבון של המיצובישי כמו עלוקה על סטרואידים אבל גם הטרנזיט קיצרה טווח. מזווית העין הבחנתי בנהג הטרנזיט המזוקן נועץ בי מבט חודר. גז. ברקס. גז. ברקס. גז. להביט ישר קדימה. לא לפתוח פער. הוא יהיה חייב לוותר.
קחיקקקק! צליל מחאה חורקני של פח שמזמברים לו את הצורה טלטל אותי כשהטרנזיט מעכה את הדופן הקדמית השמאלית של הטרנטה שלי. "אמיר!" זעקה תמי, "מה אתה עושה? אתה השתגעת?"
"תשתקי כבר!" פרקתי עליה את התסכול שלי בצעקה משולחת רסן ומיד הצטערתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרמתי עליה קול. לא דמיינתי שזה יקרה אי פעם. המזוקן יצא מהטרנזיט. צליל מתקרב של סירנה משטרתית גרם לו לעצור בדרכו אלי ומנע ממני השפלה גדולה עוד יותר. הוא חזר לטרנזיט ונסע משם. נופפתי בידי דרך החלון אל הניידת אבל היא חלפה על פנינו בלי לעצור.
3.
הדירה ברחוב היקינתון הייתה ריקה כאשר שבנו אליה לקראת חצות. תמי נראתה מכונסת בעצמה וכעוסה כל הדרך.
"אף פעם לא צעקו עלי ככה," היא אמרה לי אחרי שעלינו לדירה.
התנצלתי כמה פעמים והבטחתי שזה לא יקרה שוב ובסוף התפייסנו. מאוחר יותר, כששכבנו, שמענו את המפתח של סשה מקרקש בדלת הכניסה ואחר כך את פסיעותיה נכנסות אל החדר שלה בצד השני של המסדרון. חשתי, ולא בפעם הראשונה, שנוכחותה של סשה כה קרוב אלינו מלבה את תשוקתה של תמי וגם תשוקתי גברה. בקושי רב החנקנו את גניחות התאווה שלנו.
בחינת האמצע באינפי 2 הייתה קלה עד כדי גיחוך. סיימתי אותה הרבה לפני הזמן ותחושה של הקלה הציפה אותי למרות שזכרתי שבעוד יומיים מצפה לנו הבחינה באלגברה. תמי עדיין לא יצאה מן האולם אבל דורון סיים לפניי, כמובן. התיישבנו בקפיטריה והשווינו את הפתרונות שלנו. בשלוש מן השאלות הם היו דומים מאד אבל על השאלה הרביעית השבנו בדרכים שונות והפתרון של דורון ערער לי את הביטחון.
דורון סיפר לי שהוא דיבר עם פינקלמן בחדרו וקיבל ממנו בעיית מחקר לחשוב עליה. משיצא מן המשרד בקומה השלישית הרהר בה בעודו יורד במדרגות השחוקות של בניין שנורנסון, עד אשר עלה במוחו רעיון שגרם לו להיעצר לדקות ארוכות על המישורת, לנתק עצמו מסביבתו ולשקוע למצולות המתמטיקה דרך מערבולת של חשיבה מאומצת. בסופו של דבר צף ועלה וחזר לחדרו של פינקלמן כדי לשאול לדעתו. וזה עבד! אמנם נדרשה עבודה כדי לנסח את ההוכחה במדויק, אבל קרוב לודאי שדורון ופינקלמן יכתבו על זה מאמר וישלחו אותו לז'ורנל מתמטי נחשב וכנראה שדורון יכנס למסלול ישיר לדוקטורט בשנה הבאה. הנקניק הזה כבר היה בדרך לקריירה אקדמית. זה ממש לא הפתיע אותי, אבל בהחלט עורר את קנאתי.
"איך הולך עם תמי?" התעניין דורון.
"טוב לנו יחד," השבתי, "למרות ששום דבר לא מושלם, אתה יודע."
"אתם גרים ביחד?"
"כרגע היא גרה עם סשה - חברה טובה שלה, אבל בקרוב סשה תצא מן הדירה ואני אכנס במקומה."
"רק חברה?" גיחך דורון.
"למה אתה מתכוון?" לא הבנתי.
דורון הביט בי בעיון והרצין. "מה, אתה לא...? עזוב. לא חשוב. אני שמח שטוב לכם, תמי בחורה נהדרת ויש הרבה שהיו מתים להתחלף איתך. אולי אפילו אני! תשמע, אני חייב לזוז," אמר, טפח על שכמי והלך לו לפני שהספקתי להוסיף ולחקור אותו.
"רק חברה?" הדהדו בי מילותיו. תחושות עמומות שחסו עד כה בצללי הלא-מודע שלי נחשפו עתה בעירומן לאורה של הכרה מתגבשת ולבשו מילים: תמי וסשה הן יותר מסתם חברות טובות. הייתי חייב לדעת בוודאות. מצאתי לי פינה שקטה וביקשתי מהטלפון שלי לשאול את גוגל מה ידוע לו עליהן. חיפשתי בקדחתנות שעה ארוכה כמו נכנס בי דיבוק, עובר על רשימת תוצאות החיפוש הלא נגמרת ולא מסוגל להפסיק. בסוף מצאתי. תמונה מתוייגת בשמה של סשה ממסיבה במועדון תל-אביבי לפני כמה שנים. המצלמה קלטה אותן במהלך נשיקה שהלהט שלה לא הותיר מקום לספק.
למה היא לא סיפרה לי? ואיך היא יכולה להמשיך לגור עם סשה כשאנחנו כבר זוג? לולאה כעורה של כעס, כאב ורחמים עצמיים חגה בתוכי בעוצמה הולכת וגוברת עד שלא יכולתי לסבול אותה יותר. לא מצאתי את תמי באוניברסיטה וגם בטלפון היא לא הייתה זמינה. ויתרתי על שיעור הכנה לקראת הבחינה באלגברה שנקבע לאחרי הצהריים כי היה לי ברור שלא אוכל להתרכז והלכתי לרחוב היקינתון.
צלצלתי בפעמון והמתנתי. רציתי להטיח בה את השאלות שלי. רציתי שתראה כמה אני פגוע ושתרגיש אשֵמה. כבר דמיינתי לעצמי בהנאה מוזרה איך הקול שלה ירעד, איך היא תפרוץ בבכי ואיך היא תתנצל ותנסה להסביר ולאחות ולרצות, ואיך אני לא אסכים להתרצות, לפחות לא מיד. אבל מי שפתחה את הדלת הייתה דווקא סשה. היא נראתה ביתית וחורפית מאד בפיג'מת פלאנל ורודה ובנעלי בית שהתחזו לפיקאצ'ו חורץ לשון.
"תמי עוד לא חזרה," היא אמרה. "הכל בסדר? אתה נראה חיוור."
לא ידעתי מה לומר. קפאתי למספר שניות, ממתין שהעולם יחליט במקומי מה יקרה עכשיו. משהוא התמהמה, הושטתי לה לבסוף את הטלפון שלי כדי שתראה את התמונה. עיניה התרחבו כשהביטה בה.
"נכון שאנחנו יפות ביחד?" הכריזה בהתלהבות מופרזת והחזירה לי את הטלפון. היא חייכה חיוך קטן ועצוב. ראיתי פתאום הבעה רכה על פניה וזה נגע לליבי.
"היא לא סיפרה לי שהייתן זוג."
"היא התכוונה לספר לך אחרי שאצא מהדירה."
"אבל... אני לא מבין איך את יכולה להמשיך לגור איתה כשהיא ואני כבר ביחד?"
"ומה שאני לא מבינה זה מה בעצם היא מוצאת בך?", התלקחה כלפיי. היא שתקה מספר רגעים ואז הניחה את ידה על מותנה, נשענה על הקיר בכתפה ושיכלה את רגליה, מפנה אלי מבט מתגרה ובו בזמן פגיע.
"גם אני לא ממש מבין."
"אז מי כן מבין?" היא שאלה וחוללה קסם של נשים שהצעיף את עיניה. חשקתי בה פתאום. הרגשתי בוגדני והתביישתי בעצמי אבל הכעס שלי על תמי הקל עליי להיכנע לתשוקה.
עשיתי צעד לכיוונה. היא ניתקה את כתפה מן הקיר ונעמדה כל כך קרוב אלי עד שראיתי לה את הירוק של העיניים. הצמדתי אותה אלי ונישקתי אותה בחוזקה על שפתיה. היא אחזה אותי במותניי ונישקה אותי בחזרה. הלכנו לחדרה והיא נעלה את הדלת. היא הפשיטה אותי במהירות. רעדתי מתשוקה ומשכתי אותה למיטה.
"רגע," היא לחשה, קמה והסתובבה כשגבה אלי. ואז היא הסתובבה שוב והטלפון שבידה הבזיק אלי פעם ופעמיים ושלוש.
"מה, את מצלמת אותי?" שאלתי בתדהמה, נאחז בתקווה מגוחכת שאולי יש הסבר אחר לפלאשים שהממו אותי.
"כן. עכשיו גם לי יש תמונה שלך, וגם אני יכולה להראות אותה," היא ענתה. הרכות ששמעתי קודם בקול שלה התנדפה. התחלתי לעכל שהסתבכתי בגדול.
"אבל למה? את באמת מאמינה שככה תחזירי אלייך את תמי? בבקשה אל תעשי לנו את זה!" התחננתי על נפשי.
"אני לא יודעת אם אנחנו נחזור להיות ביחד או לא, אבל זה לא העיקר. מה שבאמת חשוב לי זה שהיא תהיה עם מישהו שיעשה אותה מאושרת. אין לך מושג כמה שהיינו קרובות וכמה שאנחנו עדיין קרובות. היא מספרת לי הכל. חשבתי שאתה בחור נחמד, אבל כשהיא סיפרה לי שצעקת עליה שתסתום את הפה התחלתי לחשוב אחרת. ועכשיו כשראיתי באיזו קלות אתה בוגד בה, אני כבר בטוחה שאתה לא בשבילה. אז תמצא דרך עדינה להיפרד ממנה כי אחרת אני אראה לה מי אתה באמת." זה היה המונולוג הארוך ביותר ששמעתי מפיה מאז הכרנו. לא ידעתי מה לומר. וגם לא היה למי לענות, בעצם, כי היא כבר יצאה מן החדר.
אבל וחפוי ראש התלבשתי לאיטי. אחרי השיחה עם דורון גיליתי שאינני מכיר את תמי ועכשיו גיליתי שגם את עצמי איני מכיר. איך יכולתי ליפול למלכודת הזו כל כך בקלות? ומה זה אומר עלי? לא ידעתי אם סשה עשתה מה שעשתה בשביל תמי או למען עצמה, אבל, חשבתי, אולי אני באמת חרא של בנאדם ועדיף לה בלעדיי. הלכתי לכיוון הדלת. סשה עמדה בפינת הסלון והביטה בי. מתוך הרגל הסטתי את מבטי מפני מבטה אבל הבעת פניה גרמה לי להסתכל שוב. לא הייתה בה שמחת נצחון. ההיפך, היה נדמה לי שזיהיתי בה קורטוב של השתתפות בצער, אבל לא הייתי בטוח. רגליי נשאו אותי משם ולא ידעתי אם אי פעם אחזור.
דלת הכניסה לבניין נסגרה מאחוריי בעוצמה כשיצאתי משם. הצליל המתכתי העז של טריקתה הוסיף להדהד בי עוד זמן רב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 5 שנים ו-9 חודשים שנורנסון זה טוב. עולם (ל"ת)
-
