היא ואני ישבנו בבית קפה, לא התראינו המון זמן.
לפתע צפצוף, ואני שולפת את הנייד.
אני מתגעגע אליך
מופיע לי על המסך.
כל פעם שאני קוראת את רצף המילים הזה עולה לי חיוך על הפנים.
כשרק נתתי לעצמי להיכנס לעולם הזה של רגשות ורצון לאהוב ולהיות נאהבת , זה בדרך כלל לא היה שיוויוני. תמיד מישהו אחד רצה יותר.
בדרך כלל זאת הייתה אני.
אני, שפינטזתי וכתבתי על כל אחד ואחד מהם.
כשנחוותי מהדבר הזה שנקרא רגשות הבנתי שאני צריכה להתנתק מהם. לא לצפות ליותר מדי.
הרגשתי שרגשות זה פיקציה, שאנשים המציאו את זה כדי לא להיות בסופו של דבר לבד.
אז אמרתי לעצמי תיפעלי רק מהשכל. אל תאהבי, ותלכי להתנסות רק דרך הראש.
וכך היה.
בתקופה הזאת, הכנסתי הוצאתי את עצמי לסיטואציות שהיו בעיקר מהראש ופחות מהלב.
היו מעטים שאהבתי אותם אהבת נפש ,חברים שהיו, ועדיין יקרים ללבי, אבל לא אהבה רומנטית.כי תמצאו לי סיבה אחת למה לי לרצות בזה? זה כואב, זה מעלה ציפיות ואז זה מרסק לך את הלב לרסיסים.
ואז היכרנו.
ובהתחלה זה הרגיש רגיל.
לא רגש חזק יותר ממה שהיה לי לאנשים אחרים.
ועם הזמן זה התעצם. ונהיה כבר פחות שכלתני אצלי.
אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך,
הם נאמרו מתוך מקום כל כך אמתי.
חבר שלך? היא שואלת אותי.
ואני באוטומט אומרת שאנחנו לא ביחד.
והאמת, אני תוהה למה להגדיר כרגע?
אנחנו שני אנשים שנהנים אחד מהשנייה.
אולי נהיה ביחד, אולי לא, אבל האם זה משנה?
ההגדרות האלה הן כנראה יותר בשביל האנשים שמחוץ לקשר.
ותכלס, לי זה לא משנה.
הוא עושה לי טוב, ואני אוהבת, אהבה אחרת ואמתית.
וזה הדדי, וזה יפה, וזה מה שחשוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
