נכון. תודה על הפרספקטיבה.
התהום שיש לשחרר היא התהום הפרטית שכול אחד מאיתנו נושא פנימה. כשצוללים פנימה, מגלים ממה מורכב האני ואיך כול ההתנסויות שלנו מעצבות את האני הזה, שבתגובה מעצב לנו את המציאות. כי הרי החווייה הפרטית מושפעת מכיצד אני מביט על העולם. וזה מעוצב על ידי החוויות שלי. זהו גלגל שחוזר. כשצוללים אל התהום האישית, הגלגל הזה מתבהר בכול מעלליו. ואז ניתן לשנות פקספקטיבה ולהפסיק לגלגל אותו. הבודהיסטים קוראים לזה גלגל הדהרמה.
ואכן מדובר בקצה קצהו של מקל הנדודים בשיר. כי הרי כתיבת השיר התרחשה בסוף הנדודים. לפחות לעת עתה... :)
לאן אני חוזר? אל עולם התופעות. אל אנשים ואל חברה ואל חיים שבוחרים להשתמש בכלים שאני לא בוחר להשתמש בהם יותר, כמו משחקי כוח, דרמה ותחרותיות. הנודד בוחר לעזוב את כול זה. סוג של בריחה שהיא בחירה. ואז, כשהתהום הפנימית מתבהרת, ומגלים את הכוח הפנימי וכיצד עולם התופעות פועל, הביטחון העצמי מתעצם כשם שהמודעות העצמית מתרחבת, ואפשר לאט לאט לחזור ולחיות בין אותם האנשים ואותם הכוחות, מבלי לפחד שהם ישפיעו עליי.
תודה על התגובה והשאלות, שהובילו אותי להזכיר לעצמי מה אני בצעם עושה
:)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
