פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 184 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-5 חודשים והזוכות הן אושר
תנועת הme too שלטה השנה בתחרות הסיפור הקצר של הארץ.
הזוכה במקום הראשון- כרמית רוזן, סיפורה "חזירים" מחכה את סגנונה של אסתר פלד ("פתח גדול מלמטה"). זרמי תודעה של מספרת אנונימית החייה לה בכרמל עם בעלה הגבוהה:
1.חזירים- "זה הקומפוסט שלנו!" אני פתאום מבינה. "נכון", הוא מחייך, "הם אוכלים הכל". הוא מצטחקק, מלטף לי את השיער.
2.קומפוסט-"אנשים חושבים שקומפוסט זה סתם ערימה של אשפה אורגנית בחוץ. אבל למעשה מדובר אבל למעשה מדובר בעניין מחושב הרבה יותר, מעודן יותר. מעין עוגת שכבות, רקוחה שאריות ירקות וממולאות מינונים נכונים של אדמה וזרדים. (..) מחכים ל-123, מאחרים ככה לאוניברסיטה. עומדים ומחכים. הוא מחבק אותי.
3.חוזה- פלא שהחזירים משוטטים אצלנו ברחובות? לגור בעיר בנויה על יער, בשכונה שעונה על ואדי, יש פה יחסי שכנות, נכון?
4.רגליים- "אתמול הוא הגיף את כל החלונות בלילה כדי לא לשמוע אותם, את החזירים. הרעשים מפחידים אותו,אמר. והוא, האם הזכרתי כבר, בחור גבוהה מאוד מאה תשעים ושמונה סנטימטרים
5.המטפלת בבעלי חיים- "לא הבנתי איך החולדות הפכו לחיות טיפוליות, אמרתי לה פעם
6.לב- "בוקר אחד הוא היה צריך להגיע לבית חולים רמב"ם בשביל ניתוח לחזיר, ואחרי זה בא לבקר אותי בדירה, רק אני הייתי
7.חץ- הירי: במציאות היה זה השכן אלכס הרוסי, שיש לו אוסף של קשתות וכלי נשק מותרים, כי ברוסיה היה קשת אולימפי, ופה בחיפה הים תיכונית קמל ולא היה שימוש לקשתות שלו
8. צלי- גמרתי את הקומפוסט.
מנימוקי חבר השופטים- "חזירי בר" הוא סיפור מושלם. הניסיון ההרואי ליצור איזון בין האדם לטבע ובין אדם לחברו מגיע לידי מבחן כשלשכונה החיפאית הלבנה פולשים חזירי בר.
לסיפור אין הגיון סיפורי. אני יחסוך את הסוף הסתמי. הייתי אומר שהסיפור המתחכם ללא שמות לדמויות (מלבד אלכסי הרוסי הצד את החיות המסכנות) הוא וולגרי וסתמי.
במקום השלישי- "פה אין לילה" של עדי הלל:
"בסך הכל,העבודה שלי היא לא סיפור גדול. אני יושב מהצד הנכון של הדלת הזזה ובודק ובודק את העוברים ושבים. יש לי כיסא גבוה ומין דלפק לבן, שנראה יותר כמו מדף, עליו אני נשען עם המרפקים בזמן שאני גולש בטלפון. מסיבי הכל בוהק ולבן, אפשר לומר יתר על המידה, ואם לא מסתכלים על החלונות שבמסדרון המוביל הנה אי אפשר לנחש אם זה יום או לילה. אני עובד בלילות ככה אני מעדיף".
"גבר ואשה מתקרבים, אז אני מרים את הראש מהטלפון ומחליק אותו לכיס. הם נראים כמו שכפול מדויק של כל הזוגות שעוברים כאן, רק תווי הפנים שונים.
"בגדול רק לאמא ולאבא מותר להיכנס הנה. עם התינוק כמובן".
"כדי לעשות את זה היא משווה בין המספר שיש להורים על הצמיד לבין המספר על הצמיד של התינוק. ביציאה אני אקח את הפתק ואבקש לבדוק שוב את הצמידים".
"אז זהו, שזה לא עובד ככה. זה פתח לצרות. ובית החולים יודע את זה, ולכן לא משאיר לנו שומרי התינוקיות- שום פתח לניחושים או זכרונות.
"לפני כמה שנים תרמתי זרע(..) היה לי שותף אז, קראו לו רגב. חלקנו דירת שני חדרים ולפרק זמן מסוים היינו חברים טובים.
"רגב נראה מאוד משןעשע מהעניין ואמר לי: "יוני, זה מלא כסף בשביל להביא ביד". והמזכירה, משולחנה הצדי, הוסיפה בלחש רם "ואתה עוזר לנשים שחולמות להיות אמא, וזה הכי חשוב"
מנימוקי חבר השופטים: "פה אין לילה" הוא סיםור על בדידותו של האובייקט. הכותב ב"פה אין לילה" מצליח להציף את הקורא בתחושת הבדידות והכמיהה שממלאות את השממלאוות את התינוקייה בבית החולים וממלאות את נפשו של יוני השומר".
כמובן שהם כותבים הכותב ולא הכותבת (השליחה לתחרות באילום שם). השפה הרזה מקשה להתחבר לסיפור, שעלבות החיים המתוארים בה רבה.
ובמקום השני-"דוד שלי,סמסון" של האדריכלית אילנה רודשבסקי:
1. "קדימה ז'לק(..) העיינים בחנו את הדלת ואת מה שאפשר לראות מאחוריה ואז ואז הסתובבו לאחור וסדקו גם את חלל חדר האוכל, עד הכניסה למטבח.
2. "קפקא כתב: "כל אדם טומן בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה , כשהכל שקט סביב , אתה שומע אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי". "היו פחות משני מיליארד בני אדם בעולם כשכתב אותן. היום, כשיש שמונה, כבר לא צריך להתאמץ לשמוע את המראות חורקו.
3. "דוד שלי,זמסון, היה משוגע. (..) לא על השגעון הזה אני מדברת, וגם לא על אלה וגם לא על אלה שנוהגים כמו משוגעים או משתגעים לרגע, למרות שאולי יש בינהם מן המשותף. "אפילו בתי המשפט רואים בשגעונות זמניים מעידה שלפניה ואחריה החיים נמשכים כמעט כרגיל.
"הדוד היה שלי לא במובן זה שיכול היה להיות של מישהו אחר, ומטעמי נוחות או דלות של שפה קראו לו דוד.
"אחר כך העבירו אותו לאחת מהדירות האלה של השילוב בקהילה. נדמה לי שיצא לחופשות אחת לאיזה זמן עד שהתחיל לברוח. בפעם הראשונה הגיע עד לונדון והשגרירות החזירה אותו כמו מישהו חשוב.
"בני המשפחה המבוגרים, איש בתורו, היו נוסעים לבקר אצלו פעם בשבוע, ואלי פעם בחודש, מחרישים לצדו בשמש הנחלשת של אחד הצהריים בחצר בית המשוגעים.
4."אפשר לשאול איך זה שלא ראינו אותו שלושים שנה. זו שאלה טובה, שאני לא יודעת לענות עליה. (..) ביום שבו עברו פתאום שלושים שנה נסעו לבקר אותו. עשרים-שלושים משוגעים ישבו מסביב לקירות המבואה והסתכלו על הטלוויזיה ועל מי שנכנס.
5. "קראתי על זה בספר שנכתב מישל פוקו בשם "תולדות השיגעון בעידן התבונה". (...) "עניינתי באוטופיות אז, וחשבתי שבזה מדובר.
6. "הייתי מזהה אותו בכול מקום. העיינים הבהירות שלו, האופן שבו השיער שהלבין נזל מעליהם בגלים, והחיבוק.
"כשהגענו לחצר, האחיות נפנו להתעסק בדברים אחרים ואנחנו נשארנו לבד. היה תלוי עליו טרנינג מוכתם עם הלוגו של המוסד".
"הדוד שלי סמסון, מעמיד באור מוזר, שלא לומר מגוחך, התעקשות כזאצ על ענייני בריאות"(..) הוא איבד את השיניים התותבות שלו בשבוע שעבר(..) לעס בלי שיניים את הלחמנייה ".
7. "אנחנו, בכל אופן, הגענו מאוחר מדי, אבל חשבנו ככה בביקור ההוא".
מנימוקי חבר השופטים:
"מניח את הסטייה ממנה כסמל לסטיית חולה הנפש -המשוגע מדרך המלך של החברה האנושית. (..) המחברת מניחה לפנינו סיפור יפה ועדין. השיטוט שלה מתחילת הסיפור לסופו מתנהל בניחוחות הדומה למקום הפיסי שבו מסתיים סיפורה".
סמסון הסובל ממחלת הנפש הקשה, הסיפור התמציתי והמגובש של אילנה רודשבסקי מרגש לקריאה וראוי לפרסום הכי הרבה מבין שלושת הסופרות בפוטנציאה.
חבר השופטים בפנייה לקהל הקוראים:
"אמן המלים. אמן הקיצור. אמן השטף והמצלול. אמן הדבר מה שאין לו שם:
"מהקריאה או לשפר את סגנון הכתיבה, אלא בשביל להינות מהסיפור כפי שאתם מקווים שהקוראים ייהנו מהסיפור שאתם מנסים לכתוב.
אני רק מציין שנשים נכנסו לספרות בשלב יחסית מאוחר- בעיקר במאה ה19, על שלל הסופרות פורצות הדרך באשר הן:
סוזן סונטג, נדין גורדימור, סידני גבריאל קולט, ורג'יניה וולף והרשימה עוד ארוכה.
גם בארץ יש סופרות מעולות- אמליה כהנה כרמון, אילנה ברנשטיין ובטוח יש עוד ועוד.
לפני כשנה אני שלחתי סיפור לתחרות, "להשכיר דירה", העלה לאתר, למרבה הצער הוא לא נבחר )-:
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
