אני יושבת לי וממתינה בסבלנות לבואו של האוטובוס ולפתע מבחינה בדמות מוכרת. אני לא מאמינה למראה עיניי. כמה השתנת. אני מהרהרת בליבי.
צחוק הגורל שבדיוק שבוע שעבר הסתכלתי על אלבום התמונות ועיניי השתהו על התמונות שבהן אני מצולמת איתך. תחושת חמיצות וצביטה בלב אפפו את גופי. התמונות ישר השליכו אותי אל התקופה ההיא, תקופה שהחשבתיה למתוקה בתקופות. כמה אהבנו אחת את השניה.כמה אהבתי לאחוז בידך הקטנה. כמה היה טוב, לפחות למראית עין. עד הגעתו של האסון המיוחל שניפץ וריטש.
אין רגע, אין שניה שאני לא חושבת עליכם...עליך...הכאב מכה את גופי ללא רחם ולמרות שהמשכתי בחיי, פיסה מגופי נשארה שם...באותה תקופת זמן. פיסה שמסרבת להרפות, לנשור וקבועה במקומה כמוגלה מכוער.
כיצד צמחת! כמה גדלת! עוד זמן לא רב ותהפכי להיות אישה צעירה....
המשכתי להתבונן בך בעוד הזכרונות מציפים אותי. בעודי מסיטה מבטי ומתעסקת עם דבר מה, שלא יהיה בך צל של ספק שזיהיתי והפקפוק רוטט בגופי: האם זו אכן את ואינני מתבלבלת?
למרות שישנם פעמים שאני חושבת לי: הינה הצלחתי לשכוח. משהו קורה וגורם לי להיזכר באבחה אחת.
תחושת חמיצות מעקצצת בי ומזמזמת באוזני כדבורה טורדנית. הידיעה שהמשכת הלאה וחלקים ממני עודם נטועים להם בעבר. געגועים סמויים מציפים את ליבי הדואב. המרופא למחצה. הנרדף בצל הזכרונות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
