כשימות בני אפליג
בספינת שעשועים לאיים הקָריבּייים.
הקריביים האלה יקַרבו אותי!
אבקש שישמרו לי קפטן מבוגר
מומחה לזקנות
לא יותר מדי שרירי
רק ממולא היטב וחלקלק.
המצרים הקדמונים נהגו לשמן את מתיהם
לדחוס לתוכם מור ולבונה
וקש של מזרנים
שלא ייצאו להפלגתם האחרונה
שטוחים ויבשים כמו מחצלת ישנה.
הקסקט של הקפטן שלי יהייה לבן
כתכריכים
עם עוגן רקום כעין הדם.
הותיר אותי עם רגשות מעורבים אחרי הקריאה.
לא יודעת מה לחשוב,
האם זה שיר נוקב שמפיל את הקורא בנוקאאוט לריצפה,
האם זהו שיר מתגרה ופרובוקטיבי שבא להפוך את הקרביים,
האם יש בו הרבה ציניות או מה שנקרא : הומור שחור?
ואולי כל הדברים האלו יחד ? טרם החלטתי.
מה שכן להישאר אדיש אליו אי אפשר.