שלום לך אישתי.
סביר להניח שתקראי את זה אי פעם או אולי לא. כשתקראי תנסי להבין עד כמה אומלל הייתי בלעדייך ועד כמה אומלל אני כעת כשאני איתך.
אבל את לא אשמה, זה היה הגורל.
זה היה בעבר, העבר שלי. או לפחות כך חשבתי, בדיוק פיטרו אותי, רציתי לצאת לנופש קצר בפראג, וינה אולי גם בודפשט אבל איכשהו היה עיכוב והטיסה לא יצאה.
אין לך מה לדאוג נסיכה, החברה החזירה לי את כל הכסף.
אז הלכתי על הדיל הרגיל, טיסה למונגוליה.
את אף פעם לא היית בחו"ל, בקושי יצאת מהכפר. להסביר לך מהו מטוס יארך הרבה זמן..
אני זוכר שראיתי אותך לראשונה, רזה ושדופה, רגבי אדמה שחורה על ידייך וכפות רגלייך שחוקות מהליכה רצופה.
התמחת בלכידת חולדות שנכנסו לאסם של אבא שלך. תמיד הצטיינת בירידה לפרטים הכי קטנים.
את זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו?
אני מניח שלא.
גם אני לא, אבל איכשהו זה קרה.
מצאנו את עצמנו אחרי 3 חודשים חתן וכלה, אני הייתי בן 32 ואת בקושי בת 14.
ניסתי להסביר לאבא שלך שפה בישראל זה לא מקובל,
אבל אבא שלך לא הסכים לשמוע וכך עברנו,את ,אני ו 3 תרנגולים שקיבלנו במתנה לגור במחסן מאולתר שורץ חולדות בחלקה הקטנה מאחורי בית ילדותך.
בהתחלה נסיכה שלי, הכל היה בסדר.
אמנם לא הייתי רגיל לגזוז צמר כבשים ולדשן את השדה שלנו בחרא של סוסים אבל התרגלתי.
תמיד מתרגלים כשאין ברירה.
מאז שאבא שלך שרף לי את הדרכון ואת כל הציוד האישי ונעשתי איש ללא זהות אי שם בחור שכוח אל בערבות מונגוליה עם טמפרטורה של מינוס 7 מעלות צלזיוס בלילה, הבנתי שגם גיהנום יכול להיות בית.
כעת כשאת בהריון בחודש שישי והשיניים שלי כואבות כאבי תופת, אנו יושבים פה
ממתינים לרופא העיירה,
הוא יבדוק אותך יפתי ואני אקבל את המורפיום השבועי שלי.
אז שלום לך אישתי, אם אי פעם אצליח לעוף מהמקום הזה ארצה שתדעי, את האור והחושך,הכאב הנצחי,הספק והמוחלט.
אני אוהב אותך, כעת, מחר ולעולם [כל עוד אביך בסביבה].
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
