מתוך הסיפור :"אמנות תפלות":
היא לא יכלה לספר לו שכאשר לוק סיים את השיקוי, הוא הניח את הגביע לאט על הרצפה...
קם ממקומו, תפס את שני ידיה, ונעל אותן מאחורי גבה.
היא לא יכלה לספר על איך שתלש ממנה את הבד ביד אחת והצמיד אותה אל הקיר כשהוא מרים את ידיה למעלה וממשיך לאחוז בהן.
היא לא יכלה לתאר את גל החום שחלף באותו הרגע בגופה, מתערבב עם רעד קל של פחד. היא לא ידעה אם יגרום לה עונג או כאב.
גם אם תספר, לעולם לא יאמין לה שאישוני עיניו התרחבו כל כך שכבר לא ניתן היה לראות דבר מלבד האופל בתוכם.
הוא הוריד את ידו האחת תוך שהוא ממשיך לנעול את ידיה לקיר...
היא לעולם לא תוכל להסביר איך הרגישה כאשר ידו החופשית החליקה לתוכה, נוגעת באזורים שגרמו לה לצרוח כי לא יכלה להתמודד עם העוצמות שלתוכן גדלה ההנאה.
וזה ממש לא היה המקום לתאר כיצד, לאחר ששחרר את ידיה, מאפשר לה לחבק את גופו... הרים אותה אל הקיר וחדר לתוכה בכל הכוח.
היא לעולם לא תמצא את המילים להרגשה המטורפת של עונג המעורבב בכאב שפילח את בשרה.
היא בעצמה אז לא הבינה ולא ידעה איך לקרוא להרגשה שאפפה אותה כאשר זוג עיניים שחורות זהרו מול עיניה.
מורידות עליה חשיכה מוחלטת...
"שכבנו," סיכמה תמרה את כל מה שלא ניתן לתאר – במילה אחת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
