פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 303 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים אנה// מוּמוּ
אנה יוצאת להפסקת עישון, ובזמן הזה היא מספרת לי כמה העולם מבולבל,
כמה כולם מושחתים,
כמה בעלה עזב אותה והילדים מתנכרים אליה.
היא מספרת לי שעד לפני כמה שנים הקבצן שעושה הכל בשביל כסף היה היא,
שהיא הייתה עוד גלגול נשמות של החיים.
אנה מספרת לי את כל זה, והאיפור בעיניה בוהק יותר מתמיד כשנופלת לה דמעה.
כשאנה מעשנת, היא מרשה לעצמה להגיד את כל מה שאסור להגיד אחר כך.
כשאנה מעשנת היא מרשה לעצמה לספר לי על הדו"ח שקיבלה אתמול,
וכמה היא אוהבת את הילדים שלה,
וכמה היא רוצה ללמוד לנגן בגיטרה ומעולם לא הייתה הזדמנות.
היא מספרת לי על המשוגעים שחיים בירושלים ועל כל החיים הארוכים שהיא עברה,
היא מספרת לי על הרגעים שבהם יש לה אומץ והיא נכנסת לחנות כלי נגינה, מלטפת בעיניה את הכלים. כשהמוכר ניגש אליה היא עונה שהיא 'רק מסתכלת' והוא אומר לה שאין דבר כזה רק להסתכל, זה או שהיא מנגנת או שהיא קונה.
"מה את מחפשת?" הוא שואל אותה.
ואנה מתביישת להגיד לו שהיא לא יודעת מה היא מחפשת, שהיא לא יודעת לנגן.
אנה רוצה להגיד לו, "אני רוצה ארבעה מפרטים, גשר אחד וחבילת מיתרים של אוגוסטין", אבל היא לא יודעת אם זה מה שהיא מחפשת. אנה רוצה להגיד לו שהדבר היחיד שהיא רוצה זה לשבת בחנות האפלולית והשקטה שלו, אליה בא כל מי שיודע מה הוא מחפש, ולהירגע מהחיים.
אבל אנה לא אומרת לו את כל זה, ורק מחייכת, נבוכה. היא ממשיכה ללטף בעיניה עוד קצת את הכלים, נוגעת בחליל ויוצאת.
כשאנה מסתכלת על אנשים שמצאו מה הם מחפשים היא שמחה. "אנשים דתיים", היא אומרת לי, "תמיד יודעים מה הם רוצים. הם יודעים מה הם עושים פה. בחיים. הם מכוונים ישר אל המטרה וגם אם הם סוטים ממנה.. טוב, לפחות יש להם אחת." היא אומרת במרירות.
"אנשים אחרים - מוכרים בחנות מצלמות נגיד - גם הם בקטגוריה. הם עושים מה שהם אוהבים. אף אחד לא מגיע להיות מוכר בחנות מצלמות בלי לדעת כלום על מצלמות. זה לא כמו להיות מוכרת בחנות בגדים או במסעדה, שם לא חייבים להבין בנושא. בדרך כלל פשוט צריך את הכסף."
כשאנה מעשנת העולם כולו נהיה לי מובן יותר.
היא מספרת לי על האנשים שהיא רואה כל ערב, הנגנים הקבצנים, המוכשרים.
כשאנה מספרת לי את זה, חומות של עבר נושרות והיא נראית פתאום צעירה יותר מאי פעם.
"הנגנים של המדרחוב, הם הכי מסכנים." היא פתאום אומרת. "להם יש את הקהל הכי קשה", היא מגלה. כל האנשים קשי היום מקשיבים להם ואף אחד לא נותן כסף. כולם רק עומדים ומביטים בהם, אפילו בלי מילה טובה אחת. "אני, רוב הפעמים אין לי כסף, וגם כשיש לי אני מתביישת להביא את הסכום הזה, אז אני מוותרת. אבל כמעט תמיד אני יושבת שם כמה זמן ומקשיבה. ואם הנגן טוב מספיק אז אני זורקת לו מילה טובה. מגיע לו לחייך אחרי שהוא גרם לי לחייך."
בהפסקת העישון ביום שלאחר מכן, אנה מספרת לי שיש לה פחד במה די גדול. זה קורה בעיקר בזמן שבו אין איתה אף אחד והיא צריכה לדבר עם מישהו שהיא לא מכירה.
"הנגנים?" אני שואלת.
"לא. מה פתאום", היא עונה. "הנגנים הם תמיד נחמדים אליי. אנשים אחרים, לא נחמדים בכלל, כאלה שרק רוצים שכל היום תעבדי הלוך ושוב." אני מפחדת להתעסק במי אלה אותם אנשים, אז אני עוזבת.
"ואת מי את אוהבת, אנה?"
"אוהבת? את הילדים שלי אני אוהבת", היא נאנחת. "את בעלי שימות אני עדיין אוהבת, למרות שהזבל השאיר אותי ככה והלך לו. אבל מה הטעם באהבה אם אף אחד לא מחזיר לך אותה אחר כך? מה הטעם לאהוב אם אתה לא נאהב חזרה? אז אני מנסה לאסוף חיוכים מהנגנים של המדרחוב, כי אלה - קל לקנות אותם. מילה אחת והם שלך."
"את יודעת שפעם צילמו אותי?" היא מעבירה נושא. "צלם אחד הסביר לי שזה בגלל שאנשים 'מעניינים' מושכים צלמים." והיא מחווה בידיה תנועת ביטול. "כאילו שיש בעולם אדם שהוא לא מעניין. אפילו אני המשעממת נחשבת אדם מעניין!" היא צוחקת ולוקחת עוד שאיפה מהסיגריה.
אנה מעשנת רק כשהיא צריכה לדבר, או כשיש לה כוח לחשוף את עצמה. אנה צוחקת על עצמה כשהיא אומרת שכמו כולם גם אצלה העישון מקצר את החיים, אבל לפחות היא תהיה ישרה עם אלוקים כשתמות.
כשחושבים על אנה, האמונה שלה באלוקים היא פשוטה. בלי לבוא אליו בטענות, בלי הרבה 'למה יש אנשים שזוכים בהכל ולי כלום'. אנה פשוט יודעת שאלוקים למעלה אוהב אותה. היא בכלל קוראת לו אלוהים, בה', זו רק אני שמשנה. איך היא אוהבת את זה. כמו כשאני קוראת לה 'צדיקה' מתוך הרגל, או כשנפלט לי 'אחותי' ו'תבורכי'.
"אנה," אני מעיזה. "רוצה לבוא אליי שבת?"
"לא, איזה, עזבי. הנרות מזכירים לי דברים אחרים שאני רוצה לשכוח. שבתות של צעקות בבית, של משפחה שלמה שכל אחד בוכה מהסיבות שלו. עזבי, מעדיפה להשאיר את זה בעבר, לא להשאיר לעצמי רגע אחד של מנוחה. לא לחשוב על זה יותר. אני לא צריכה שבת כדי לנוח, יש לי הפסקות עישון."
כשאנה מעשנת, היא לא חושבת יותר על הרצון ללמוד לנגן, או על הילדים שלה או על בעלה שימות. כמובן, הם נשארים כל הזמן בפאתי המחשבה והיא נזכרת בהם מדי פעם, אבל לא חושבת עליהם. רק מדברת.
וכשהיא מעשנת, ומדברת, אני מרגישה שהעולם כולו מטה את אוזנו לשמוע אותה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים אמרתי ואגיד שוב פֶּפֶּר
יפהפה ממש.
(יאי, אני לא היחידה שמעתיקה קטעים שלה מהקבוצות לסיפור שכתבתי!)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 7 שנים ו-11 חודשים ממש לא מוּמוּ (ל"ת)
-
-
