אני ילדה קטנה כבת חמש.
שערי בלונדיני ועיניי צבען כחלחל כצבעו של הים בימי רגיעתו.
אני מבולבלת.
היכן אני? היכן אימי? אבי? מדוע נקלעתי לסיטואציה משונה זו?
היכן אני?
היכן אני?
אמא!
אימי היקרה!
בואי וקחי נא את ילדתך הקטנה! היא ממתינה לחיבוקך החם, לקווי המתאר המוכרים!
אבל אני זועקת בליבי לשווא, אמא לא שומעת. לא שומעת את פחדה של ילדתה.
עיניי עצומות בחוזקה, גופי מכווץ בתנוחת עובר,עד כמה שניתן. בקושי אני מצליחה לנוע בתוך השק האפל שאנוכי מצויה בו.
כמו שק תפוחי אדמה.
במוחי מבליחה מחשבה אירונית זו.
שקט.
הס.
פסיעות הרגליים פסקו.
אני מרגישה בתזוזה רגעית וחיש מהר יד גדולה וגברית שולפת אותי בעדינות שברירית מן השק.
אט אט אני פוקחת עיניים וסוקרת בחשש מה את הסביבה.
מולי עומד נער צעיר כבן אחד עשר שנים, פיו פעור בתדהמה ועיניו מביעות תמהון.
" מי את?" הן שואלות.
חווה.
לא,
אווה.
שמי אווה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה