הוא נהג לקרוא לי, ״יקירה״, אבל פעם אחת התפקששה לו ה-ר׳.
אני, כמובן, לעגתי לזה ומשם, הכל הסטוריה.
הייתי היקיקה שלו במשך 6 שנים.
אני אהבתי אותו, אבל לא מספיק.
היו בו שני גברים; הגבר שאהבתי והחבר הכי טוב שלי. מבצע, שניים במחיר של אחד.
הכרנו בגדוד, לבושים בירוק זית, מדוגמים מבחוץ וכל כך מבולגנים מבפנים. הגענו בערך באותה התקופה אך לי היו קשיי הסתגלות. הוא היה אהוד מהרגע הראשון.
אני זוכרת שכשקיבלתי דרגה, רק חיפשתי את החיבוק שלו. כל המילים והחיוכים האחרים היו חסרי משמעות וידעתי שרק אצלו, אמצא אותה.
התחבבנו אחד על השנייה יותר מהרגיל והתקרבנו, בכל יום קצת. הוא היה כזה שהשתדל לשמור נגיעה מהגוף אבל כמה שהוא נגע לי בלב.
היינו מסונכרנים להפליא אך דבר אחד היווה חציצה בין עולמי לעולמו. הדת עמדה בינינו ויש שיגידו, אלוהים בכבודו ובעצמו.
קראתי את מחשבותיו עוד לפני שנתן להן לבוא לידי ביטוי. רוב הזמן הוקסם מזה ולעתים רחוקות פשוט רצה שאניח לו לדבר כאילו שאין לי מושג מה יגיד.
הוא לימד אותי שאני לא מושלמת ויתרה מכך, שאני רחוקה אי פעם מלהיות ושאני מיוחדת בדרך שלי. הוא גם לימד אותי שאהבה וחברות, זה פשוט לא מספיק וכדי לתבל את שתי אלה, נדרשת מחויבות.
אולי רק רציתי שיאמין בי, דווקא הוא, מכולם, בזמן שאני בכלל לא האמנתי בעצמי. שיאמין במה שהיה לנו ובמה שהיינו שנינו, כשהיינו.
ואולי, הוא לא היה שם באמת.
אך הוא אהב אותי, אהבה מטורפת, מהסוג הזה שאתה מכניס לגוף ולא בריא. ״ג׳אנק-לאב״.
הוא רצה אותי כמו שאני אבל אני, לא נתתי. בלי לנסות לשנות בי דבר ואפילו כתב עליי שירים, שם את הלב על השולחן, עם חרוזים, על שהייתי לו הראי של הנפש, הרגש והמחשבה. הוא קיבל אותי ככה, בלי הסתייגויות או תירוצים ואני הייתי קרה אליו כמו קרח, בזמן שהוא חימם לי את הנשמה ובעצם היה אמור להפשיר אצלי את כל שקפא.
אחרי 6 שנים שהייתי אצלו בלב, יצאתי ממנו בקול שבר. היום מישהי אחרת עושה מאמצים כדי לאחות את השברים.
אם הוא היה שואל אותי לפני שהתאהב,
הייתי מסמיקה וממלמלת לו, ולעצמי,
״יקיק, תבין, פשוט שהתפקשש לי הלב,
מה שנתת מעולם לא הספיק לי.״
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
