רגש הוא דבר מוזר.
רגש הוא רכבת הרים.
ובגלל זה כל העסק הזה של מערכות היחסים כל כך מסובך. למה זה כל כך מסובך לעזאזל?!
"אתה גבר מיוסר." הפסיכולוגית שלי אמרה.
"לא חידשת לי כלום."
"אני אתקן את עצמי," אמרה, "אתה חתיך מיוסר. אתה נהנה מזה. זה משחק שאתה משחק. זאת דמות שהלבשת על עצמך."
"אני לא מבין מה את רוצה," אמרתי, "אם זה משחק אני מוכן להפסיק אותו עכשיו. לא כיף לי המשחק הזה."
"ברור," ענתה, "אבל המשחק תמיד יותר חזק מאתנו. כל החיים אנחנו משחקים. אז אולי תחליף משחק?"
"איך?"
"פשוט מאוד. עכשיו אתה משחק חתיך מיוסר. זה משחק מאוד מתגמל כי יש בחורות שנמסות מזה. אבל אותך זה כבר לא משרת. תשנה את המשחק. תשחק מישהו מאושר."
"לא מבין."
"תקום מחר בבוקר ותחליט איזו חליפה אתה לובש. זו של המתייסר או זו של... תגיד לי אתה."
"לא יודע. עולה לי בראש תמונה של איזה אהבל כזה שצוחק מכל שטות."
"אוקי. תהיה האהבל הזה. תן צ'אנס יום אחד."
למחרת בבוקר החלטתי שאני לובש את החליפה של האהבל המאושר. חייכתי כמו אידיוט, צחקתי מכל שטות שאנשים אמרו לי. זה הרגיש לי מזויף ולא נכון, זה לא אני.
"איזה כיף איתך, אתה נראה כזה בחור כיפי ושמח." לא הבנתי מאיפה היא נפלה עלי.
"אני מתאמנת עם המדריכה ההיא שם, אבל כל האימון אני רואה אותך מריץ דחקות עם המתאמנים שלך. אני סובלת ואצלך המתאמנים צוחקים. זהו אני עוברת אליך."
קוראים לה... לא פייר שאכתוב איך קוראים לה. היא טיפה מפורסמת, ככה אמרה, למרות שלא שמעתי עליה מעולם, אבל כשגיגלתי אותה - וואלה היא סלב.
אימא שלה ערביה, אבא שלה גוי מאיפשהו, גדלה בבית מוסיקלי ואמנותי ובזה היא גם מתעסקת. בחורה קלילה, ככה מגדירה עצמה, שנמאס לה מגברים כבדים ורציניים והיא רוצה משהו קליל עם מישהו קליל.
אני לא קליל. אין בי כלום שאפילו נוגע בקלילות. אבל היום אני משחק אותה קליל אז אני נראה ככה. הוגן לעבוד עליה? חשבתי שאני עכשיו אהבל מאושר והאהבל הזה היה זורם עם זה, אז אני זורם.
לא ברור לאן זה הולך.
היא לא מחפשת הגדרות.
בינתיים טוב לי.
הייתה לנו שיחה על הגדרות, לא ידענו איך אנחנו מגדירים את עצמנו. בטח לא חברים, אולי יזיזים, החלטנו על 'חברזים'.
בינתיים זה עובד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
