פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 364 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים מערכות היחסים הדפוקות שלי #2 - ענת רובי אי
ענת ואני במים. אנחנו אוהבים להיות במים. שנינו אנשים מאוד פיסיים וכבר גילינו זה על זה כמה אנחנו נהנים להיות מוחצנים מול אחרים לגבי הגופניות שלנו. רגליה כרוכות סביב מותניי ואני צועד בתוך הבריכה, ידיה חובקות את עורפי. "בוא נשחק משחק", היא אומרת. היא מעבירה את ציפורניה הארוכות על חזי. "מה ציירתי?"
"לא יודע. תעשי שוב."
היא מעבירה שוב את הציפורניים, זה ממש עושה לי עור ברווז. "לא יודע,עיגול?"
"נכון, ועכשיו?"
"אה... לא יודע, ענת? זה מה שאני חושב שזה?"
"כן!"
היא צוחקת, ואנחנו אוכלים זה את זה במים.
"הלו, להירגע שם שניכם! יש כאן ילדים!" המציל שואג.
כן, טוב לי עם ענת. אפילו שיתפתי בזה את הפסיכולוגית.
"יופי, אני שמחה בשבילך. מגיע לך."
"אני לא יודע אם מגיע לי."
"כבר דיברנו על זה, זוכר? לא לשליליות, כן לחיוביות. ואיך הלילות?"
"אותו דבר."
"מה זאת אומרת? אתם ישנים יחד"?
"אה... כן, אבל היא לא שמה לב. היא ממשיכה לישון."
"אז אולי תשתף אותה." היא מניחה רגל על רגל ומביטה בי במבט התוכחה שלה.
בערב דיברתי על זה עם ענת. חתכנו יחד ירקות ואני סיפרתי לה על דיכאון הלילה שלי.
"אז מה זה בדיוק?"
"זה קורה לי בלילות, בגלל זה קוראים לזה ככה. אני מתעורר באמצע הלילה ומרגיש שבא לי למות."
היא נגעה בכתפי. "זה מדהים. מבחוץ אתה שרירי ונפוח אבל מבפנים רך כמו חמאה. אז איך אני יכולה לעזור לך בזה?"
"זה מביך. בגלל זה לא סיפרתי לך עד עכשיו."
"טיפשון, נתת לי לישון? תעיר אותי בפעם הבאה."
ובאותו הלילה, כמו בכל לילה, זה קרה, והפעם הערתי אותה בעדינות. היא פקחה עיניים עייפות, וחיבקה אותי. "ששש..." לחשה, "הכול בסדר, אני כאן." היא נשכבה עלי ואני עטפתי אותה בזרועותיי, ראשה על חזי. "הלב שלך דופק חזק", היא ליטפה את החזה. הליטופים הרגיעו אותי והצלחתי להירגע ולהירדם.
התעוררתי בבוקר והיא הייתה עדיין עלי, ישנה, מריירת על החזה שלי. הרגשתי שהנה באמת הגעתי למקום טוב.
אבל לכל דבר טוב יש סוף.
היא הייתה סטודנטית לאמנות, ופרויקט הגמר עסק בפרדוקסים. היא החליטה לצייר אותי כדוגמא לפרדוקס. "אתה כמו שמשון, בלי השיער," היא אמרה. "שרירי אבל חלש. שמשון הוא הרי הפרדוקס הכי גדול."
זאת הייתה סדרה של שלושה ציורים. בראשון עמדתי בין שני עמודים ועשיתי פוזה שאני מנסה למוטט אותם, כמו התמונה הידועה של שמשון ממוטט את העמודים ומחריב את העיר. היו לה אלף ואחת תלונות - אני לא עושה פרצוף מתאמץ מספיק, לא מבליט את השרירים מספיק, לא נראה כמו בתמונה. "אז תשני את זה בציור," אמרתי. "זה ציור, לא צילום. אפשר לשנות הכל."
"אוף, אתה לא מבין כלום. אני לא מבינה מה אני עושה איתך בכלל."
"סליחה?"
הציור השני עסק במשחקי מגדר. קשרה לי סינר והעמידה אותי במטבח שוטף כלים. "תבליט את השרירים! אוף איתך!"
"מה את רוצה? אני מחזיק כוס זכוכית וספוגית. איזה שרירים את רוצה שאני אבליט? הנה, מרוצה?" עשיתי פוזה של ניפוח שרירים.
"אבל זה לא קשור לתמונה. אתה אמור לשטוף כלים."
"יפה. אז מה את רוצה שאני אעשה בדיוק?"
היא זרקה בעצבים את המכחול וניגשה אלי. "הנה, תחזיק ככה, עכשיו תנפח את השריר בזרוע, ככה. יופי."
היא חזרה אל הקנבס, ובזמן שציירה אותי התנפצה לי הכוס ביד. "אייי!" זה כאב.
היא הטיחה את המכחול על הרצפה ופנתה משם בעצבים.
הציור השלישי והאחרון היה ממש לפני מועד ההגשה, והיא הייתה לחוצה מאוד. בציור הזה הייתי אמור, כשמשון נטול שיער, להיאבק בדלילה, ולהפסיד. את דלילה גילמה בציור חברה שלה. לפי פקודתה החזקנו ידיים.
"יופי. עכשיו את תעשי פרצוף מנצח, אוקי, ואתה פרצוף כאוב. תישען אחורה, כאילו אתה נופל, כן, ותנפח כבר את השרירים!!! יא אללה!!! כמה פעמים צריך להגיד?!"
כשזה נגמר הוקל לי יותר משהוקל לה. ערב הצגת הפרויקט הלכנו לישון מוקדם. היא הייתה לחוצה נורא, ואני הרגעתי אותה, עשיתי לה מסאז' עד שהיא נרדמה. אחר כך נשכבתי לצדה.
מתישהו בסביבות שלוש לפנות בוקר זה קרה. התעוררתי עם הרגשת ייאוש חזקה. דיכאון הלילה היכה במלוא עוצמתו.
"ענת..." ניערתי אותה.
היא מלמלה משהו. הרגשתי שזה לא נכון להעיר אותה לפני היום המלחיץ שמצפה לה. קמתי מהמיטה. רעדתי כולי. בא לי למות. עשיתי מה שנהגתי לעשות עד אז - הדלקתי את המחשב ונכנסתי לפורום נדודי שינה שמצאתי פעם. ציפורי לילה מיוסרות כמוני מסתובבות שם. יש שם אחת, שלא פגשתי מעולם, ואני מעדיף גם לעולם לא לפגוש, כי הקסם המדהים שנוצר בינינו הוא כזה שקיים רק בשיחות וירטואליות, ועוד באישון ליל. גם הפעם היא הייתה שם.
"הי אתה," כתבה לי, "התגעגעתי."
"גם אני."
ניחמנו זה את זו, בדרך שרק נוירוטים כמונו יכולים, ולמביט מהצד זו יכולה להיראות כמו שיחת אוהבים.
זאת לא.
אבל לפתע הבטתי אחורנית. ענת עמדה שם, קוראת את כל השיחה. עיניה אדומות מעייפות ומלחץ.
"תעוף לי מהבית."
היא אמרה בשקט.
ניסיתי להסביר לה שזה ממש לא מה שהיא חושבת. הסטירה שחטפתי לפנים הייתה החזקה ביותר שחטפתי אי פעם, וחטפתי לא מעט.
ירדתי לרחוב השקט והאפל, עליתי על האופנוע וחשבתי לעצמי, שאם דיכאון הלילה עוד לא הצליח להרוס לי את החיים, הנה זה קרה עכשיו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים כתבת ממש יפה ואיזה פאנץ'! דנה
וממה שהבנתי הכול מבוסס על אירועים אמיתיים... לפחות לקחת את זה לכיוון חיובי של כתיבה
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים כן, הדף מרפא הכול רובי אי (ל"ת)
-
-
