פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 669 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים מערכות היחסים הדפוקות שלי #3 - אימא רובי אי
מתחת לבית שלי מתרחש לו אירוע. החתולה הגדולה, שאני נוהג להשאיר לה מים, חלב ואוכל, וחוטף צעקות מהשכנים בגלל זה, המליטה. היא שוכבת אפרקדן לצד פח הצפרדע הגדול, וארבעה גורים קטנים ורועדים מתכרבלים בה ונעים סביבה כמו ירחים של כוכב לכת. אני מביט בגור הקטן, פיסת חיים קטנטונת ורועדת, עין אחת עוד עצומה, אוזן אחת עוד שמוטה, מתרפק על החום האימהי הזה. דמעה אחת זולגת לי מהעין ואני ממהר לנגב אותה. עולה מהר על האופנוע ודוהר אל תוך הרחוב, תמיד מהר, תמיד בכוח, תמיד לברוח. אני הגור שנותר מאחור.
למנהל מכון הכושר נולדה בת. שמלה והילולה. הוא הביא אותה למכון, אוחז אותה בגאווה, יצור קטן ובלונדיני עם מוצץ ענק תקוע לה בפה. כולם מתמוגגים מסביב.
"יו, תראה איזה חמודה..." המתאמנת שלי אומרת לי.
"כן," אני משיב במונוטוניות. "תתרכזי באימון."
"רגע, אני חייבת לנשק את הדבר המהמם הזה." והיא משליכה את המשקולות ורצה אל פיסת החיים הזו. כשהיא חוזרת היא מזהה בי משהו.
"אתה עצבני? מה יש לך?"
"עזבי, לא משנה."
"מה? יום אחד בעזרת השם גם לך יהיה כזה. ותאמין לי שגם אתה תבוא לכאן להשוויץ."
"לא יהיה לי. הלאה, תרימי את המשקולות."
"למה לא?"
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"מה יש לך היום? אתה בטוח שאתה בסדר? מה זה, אתה בוכה?"
הזיכרון שלי לוקח אותי עשרים שנה אחורנית. מרכז קשר בתל אביב. מישהו שמע על המושג הזה, מרכז קשר? למישהו יש מושג? עדיף שלא.
העובדת הסוציאלית מכניסה אותי, אז ילד קטן ומפוחד, פיסת חיים רועדת, שלא מקבלת חיק חם להתכרבל בו, אל תוך חדר עם קירות לבנים וציורי קיר של חיות מסרטי דיסני, תפאורה שאמורה לעשות לך כילד תחושה של הגנה אבל זה ממש לא. כמו ציורים על קירות של חדר ניתוח. על מי אתם עובדים? אבא שלי יושב על כורסא בצבעים חמים בפינת החדר, מביט בסדק ברצפה. הוא מרים עיניו ורואה אותי.
"הנה אבא." אומרת הסוציאלית. "נכון שהתגעגעת אליו?"
אני ניגש אליו בצעדים קטנים. אף פעם לא פתחנו בינינו רגשות, זה בטח לא יקרה עכשיו בחדר המפחיד הזה. "מה שלומך?" הוא שואל.
"בסדר." אני משפיל מבט.
"מתייחסים אליך יפה שם?"
אני מהנהן.
הוא מוציא מהכיס מסטיק 'בזוקה'. יש לעטיפה ריח של סיגריות. "רוצה?"
אני מהנהן.
"קח."
אני פותח את העטיפה בלי לקרוא את הבדיחה (הבדיחה היא על חשבוני) ומכניס את המסטיק לפה. אני לועס בשקט.
דמות עומדת בזווית העין בכניסה לחדר. אני מסב מבט. זאת אימא שלי.
"הנה אימא חמוד. תיגש אליה." הסוציאלית אומרת.
אני ניגש לאימא שלי בשקט. אני מחבק אותה.
"תחבקי אותו." אני שומע את הסוציאלית אומרת לה בשקט.
אני מרגיש כמה נוקשות יש בגוף של אימא שלי. היא מעבירה עלי את ידה ברובוטיות. אני מתחפר בתוכה, רוצה להיעלם בתוכה, אימא אני צריך אותך, אימא למה את לא מתייחסת אלי, אימא את כל מה שיש לי בעולם הזה. מי אני בלעדייך? מה אני שווה בלעדייך? אני כלום, אני פיסת חיים, אני גור קטן ורועד.
ידיה הודפות אותי ממנה. "זהו חמוד." היא מחייכת אלי. "מספיק."
אנחנו יושבים שלושתנו בחדר, הסוציאלית יחד אתנו. שתיקה.
"אולי נשחק משחק?" הסוציאלית מציעה. עדיין שתיקה. "אולי נתמסר בכדור?" היא מביאה כדור משחק גדול ורך, ומוסרת אותו לאבי. הוא מחזיק אותו כאילו זה פגר של איזו חיה שמתה.
"תמסור אותו." היא אומרת.
אבא מוסר אותו לסוציאלית.
"אני מתכוונת, למישהו מהמשפחה שלך." היא מחייכת, אבל קולה חסר סבלנות.
אבא מוסר את הכדור אלי. אני מוסר לו בחזרה. הוא מחזיר לי. אני מסתובב ומסתכל על אימא.
"כן," הסוציאלית אומרת. "תמסור לאימא".
אני מוסר לה את הכדור. היא מחזירה לי. אני מוסר לה שוב, היא מחזירה לי. אני מוסר לה שוב. "אימא, תמסרי לאבא." אני לוחש.
היא משפילה מבט אל תוך הרצפה. "לאבא." אני לוחש.
"הנה היא מתחילה." אבא אומר. "האימא של השנה, גבירותיי ורבותיי."
"אה..." הסוציאלית מתחילה עם הטון המתנשא שלה, "אני מבקשת בלי ציניות במרכז הקשר. אנחנו כאן כולנו בשביל הילד," והיא מצביעה עליי, "אנחנו רוצים להיות כולנו משפחה אחת מאושרת, אפילו אם זה לרגע אחד קטן."
"אבל אנחנו לא משפחה מאושרת." הוא עונה לה. "אנחנו בכלל לא משפחה. האישה הזאת הרסה לי את החיים. אני מצטער שהכרתי אותה בכלל!" הוא פונה לאימא, "את הרסת לי את החיים, את מבינה את זה?! את הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים!!!"
והוא קם והולך. הפעם המפגש היה עוד ארוך יחסית, חמש דקות. אנחנו נשארים אימא ובן, ועובדת סוציאלית. מבט כולנו על הרצפה. אימא מתייפחת בשקט. אני מביט בה וניגש לחבק אותה. דמעות אימא גדולות ורטובות על מצחי ועל לחיי.
"תחבקי אותו," הסוציאלית מדריכה אותה, "הוא צריך את זה."
היא לא מחבקקת.
"גברת, איך את רוצה שהוא יפתח יכולת התמודדות מול העולם ככה? כשאף אחד לא מתייחס אליו? מאיפה יהיה לו החוסן? הכוח? את והגרוש שלך אנשים חזקים, לכם יש כוח, לו אין!"
אימא לא מחבקת אותי. אבל אני חושב עם עצמי שאני לא צריך אותה.
אני חוזר עם הסוציאלית למשפחת הקלט. כל הדרך אנחנו שותקים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים חזק ואמיתי. מאירה גולד (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים תודה מאירה רובי אי (ל"ת)
-
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים מאירה גולד מאירה גולד
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים סיימתי את הקריאה עם דמעות בעיניים. דנה (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-3 חודשים המורה יעלה (ל"ת)
-
