הסרט עוסק בנושא היסטורי ובתנועת הסופרז'יסטיות שהחלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה הקודמת.
על פי דיווחים בעיתונות והרשתות החברתיות, כשהסרט הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בלונדון, התרחשו הפגנות נשים מחוץ לאולם. אותן מפגינות הפעילו פצצות עשן, במחאה על קיצוץ בתקציבי הרווחה לנשים שמתמודדות עם אלימות במשפחתם.
הסרט מעביר לצופה את סיפורן של הנשים מהתנועה הפמיניסטית בתחילת המאה העשרים, שהתניעו מהלך לשיווין זכויות למען ההצבעה לנשים.
מאבקן עורר זעם בקרב "המושכים בחוטים", ובמיוחד כשהשינויים שנדרשו על ידן, גרר שינוי בחוקה וזכויות שוות לנשים וגברים כאחד.
אני מעריצה את אותן נשים, למרות שאת הדרך לא אהבתי. מאידך גיסא "הדרך" נכפתה עליהן ולא הייתה להן ברירה אחרת.
אותן נשים עשו תהלוכות, שביתות רעב, קשרו עצמן לשערים בשלשלות ואף הציתו עצמן למוות.
חוסר ההסכמה למהלכן גרם לכך שזוגות נאלצו להיפרד, כאשר הילדים נותרו ברשותו של הבעל והן לא הורשו לקיים קשרים עם אימם.
הסופרז'יסטית המפורסמת הייתה אמילי דווידסון שנהרגה במהלך מרוץ דרבי בתחילת 1913.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הסופרז'יסטיות הורידו להבות, מכיוון שמעמד של הנשים השתפר בתקופת המלחמה כתוצאה מהמחסור בידיים עובדות. בתום המלחמה הסוגיה התעוררה מחדש והתנהלה ללא דרמות מיוחדות.
כל מה שביקשו אותן נשים: "אנחנו לא רוצות להיות פורעות חוק, אנחנו רוצות להיות מחוקקות".
סרט נהדר, עם תמונות אוטנטיות המצליחות להמחיש את האווירה של אותן ימים לצופה, ומשחק מעולה של קארי מאליגן והאנה בונהם קרטר.
לא יאומן שכך נלחמו, כדי לקבל זכויות בסיסיות שיש לנו כיום כמובן מאליו. גם היום אין שוויון בין המינים, אך הוא אינו משתווה כהוא זה למה שהיה אז.
המדינה הריבונית הראשונה שנתנה זכות בחירה לנשים, הייתה ניו-זילנד בשנת 1893. רק לפני ארבע שנים בשנת 2011 , ערב סעודיה נתנה זכות זו לנשים להצביע ולהשפיע.
אנחנו יכולות להיות גאות בכך שלנו לפחות הזכות הזו ניתנה מאז קום המדינה ב1948.
סרט חשוב שאני ממליצה עליו במיוחד לאוהבי סרטי הדרמות המבוססים על עובדות היסטוריות, גם אם דווקא הסרט הזה בויים מעט בפשטנות.
לי יניני
נ"ב: שלא תתאכזבו מריל סטריפ מופיעה על מסך פחות מדקה...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
