פורומים » שירים ומשוררים
יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ולהבדיל אביב גפן. משוררים חדשים וישנים. שירים שאהבתם, וספרי שירה שנגעו בליבכם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום שירים ומשוררים
» נצפה 497 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים רוני סומק יאיר לפיד של השירה Mr. Vertigo
http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.4022889
ולמי שלא נפתח
רוני סומק, יאיר לפיד של השירה העברית
"נקמת הילד המגמגם", מבחר משיריו של סומק, חושף את שלל מגרעותיו של המשורר: המִחזור, החיקוי של עמיחי ומעל הכל — התחושה המתמדת שלשיריו יש מנגנון מוכן מראש, שהופך את היצירה מאמנות למיומנות ותו לא
13.04.2017 13:19
יהודה ויזן
נקמת הילד המגמגם: מבחר וחדשים (2017–1997)
רוני סומק. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 216 עמודים, 89 שקלים
א. רוני סומק הוא מתחזה. מתחזה למשורר, מתחזה לאמן פלסטי, מתחזה לאיש רוח. כבר הרבה שנים שסומך, כלומר סומק, הולך ומתחזה — וככל מתחזה מקצועי, שמנוני ומשומן, הוא גם הולך ומתחזק, וקונה, בחלקוּת לשונו ובנועם הליכותיו, מושב לא לו בין אנשים טובים ממנו.
יש אולי מי שיטענו בזכות התחלותיו של סומק, ישיחו בערגה בשבחם של ימי המוסטנג, המרלבורו, הרוקנרול ושאר התחפושות שעטה בשעתו. יש כאלה, איך לא, שיבקשו לזכּוֹתו מן האשם בשל היותו "מזרחי פורץ דרך", בשל ה"אותנטיות" שלו ובשל ספרים כגון "1 בשביל 3, 3 בשביל 1", שפירסם במשותף עם אלי בכר ודרור פרץ בנאי (הוצאת עכשיו, 1980). ואולם, גם אם יש (ואין) דברים בגו, אני איני מתפתה למתוק־המתוק הזה. מה גם ש"נקמת הילד המגמגם", ספרו החדש של רוני סומק, הוא מבחר שירים מן השנים 1997–2017, היינו — שירים שנכתבו לאחר שסומק, הפרא האציל מבגדאד, כבר התביית לגמרי, התמקצע לחלוטין ונעשה באופן סופי ומוחלט עד כדי איון לאלגוריתם שמתחזה לרוני סומק שמתחזה למשורר.
יאמר בוודאי הקורא: החסר אני משוגעים כי הבאתם את זה להשתגע עלי? וכי מה חטא סומק — כאמור, ישות נעימה לכל הדעות — אשר גם אם שירתו אינה חביבה על המבקר, לבטח אינו זכאי לדברי בלע וקיתונות רותחין כגון דא. הן לא ייתכן שביקורת שירה תיכתב אד־הומינם, תתמקד בשר ולא בשיר. אך מה יעשה המבקר שסבור באמת ובתמים כי מושא ביקורתו אינו בהכרח הומינם, כי אם אוטומטון, לאמור, בובה ממוכנת.
נביט אפוא בלקט הציטוטים הבא מאת סומק (משיריו, ממאמריו ומראיונות שהעניק. אצלו זה היינו הך): "העיניים המסונוורות מאור פרוז'קטור שהדליקו חשמלאי הנפש"; "בניגוד לקולנוע או לתיאטרון, השירה מוארת באור של פנס כיס ולא באור של פרוז'קטור"; "כיתת האמן היא כיתת מפגש בה יצאו המילים מהחדרים הכי אפלים, ופתאום יוארו המילים האלה באור של פנס כיס. לפעמים יהיה גם אור של פרוז'קטור. לא נלמד לכתוב, נלמד למחוק"; "והברקים טרם הדליקו את הפרוז'קטורים/ באישון העין"; "זה יוצר תחושה של יציאה מהאינטימיות של להיות כותב ועובר מאור של פנס כיס לאור של פרוז'קטור. אבל צריך להתרגל גם לאורות כאלו, אפילו רק פעם בשנה"; "במקום לכוון אור של פנס כיס ולשכוח מהשיר, אנחנו מכוונים פרוז'קטור"; "השורות האלה מוארות בפרוז'קטור חזק יותר כאשר המשורר הוא גם רופא"; "אז מי היה מייק בראנט? נער גפרורים שלא סבל אור של פרוז'קטורים".
וציטוט אחרון חביב: "אתה אחד הפרוז'קטורים הבודדים המסוגלים להאיר את השטח. אבל גם את המפואר בפרוז'קטורים יש לחבר לחשמל. והחשמל, אם יותר לי להאיר לך באור של פנס כיס, הוא חלל הפה הריק של ילד רעב".
למי שהצטרף אלינו זה עתה: זו אינה פרסומת ל"מחסני חשמל" או ל"שקם אלקטריק" כי אם לקט מכתביו של אחד המשוררים היותר מעוטרים בספרותנו, אביר בפולין, חבר מסדר האמנויות בצרפת וחתן פרס יהודה עמיחי בישראל. לקט, אחד מבין כמה לקטים אפשריים (המנעד אינו רחב), המדגים כי סומק עובד על אוטומט, ממחזר ללא הרף ובלי בושה, מפזר קלישאות וחיוכים לכל הילדים הרעבים, בדומה למחבר רבי מכר המחלק הקדשות לאנשים זרים בסופו של ערב השקה.
ב.ועתה לשירה עצמה. ובכן, ילדים, סומק זה מה שקורה כשהולכים ללמוד בסדנאות כתיבה. כשמושיבים אנשים בחדר, מעניקים להם א'־ב'־ג' כלים או נוסחאות ונותנים להם לכתוב (לא לפני שמטפחים בהם את האשליה שכל אחד יכול לכתוב, ואם זה מהלב, אז זה גם בטח טוב). במקרה של סומק הסדנה היתה סדנה של עמיחי, והנוסחה היתה פשוטה בתכלית ונוחה לשעתוק: "ראי, אנחנו שניים מספרים,/ עומדים יחדיו ומתחברים// או מתחסרים, כי סוף־סוף הסימן/ משתנה מזמן לזמן.// היה קשה כל־כך עד שהגענו/ לעמוד יחדיו, וגם ידענו// כפלים של אושר, גם/ שברים כאשר יקרה למספרים.// גם עתה, תחתנו, העולם קו שבר —/ אל תראי, הביטי איך מעבר// לאותו הקו פרח לנו עכשיו/ המכנה המשותף" (עמיחי).
זהו, אם כן, המנגנון השירי הפשוט שעומד לא פעם בבסיס שיריו של עמיחי, אם כי לעתים הוא מוסווה בהצלחה מרובה יותר. זהו מנגנון המעמיד דימוי בסיסי, מתנסה בו דרך ובאמצעות הז'רגון שלו ומסכם אותו במסקנה שטחית, שהיא כעין שורת מחץ — "ראי אנחנו שניים מספרים", "מתחברים", "מתחסרים", "הסימן משתנה", "ידענו כפלים של אושר", "העולם קו שבר", "המכנה המשותף". "הנוסחה של עמיחי", אותה מטפורה מתגלגלת, היא למעשה תרגיל פואטי למתחילים, מעין תבנית צורנית שמסוגלת להכיל ולעכל כל תוכן ולהעניק לקורא תחושה שהוא אכן קורא "שירה".
במאמר "רב־קו לרמת גן"' שפירסם המשורר והמתכנת ערן הדס בכתב העת "מעין" (גיליון 13, אביב 2017) — מאמר הלוקה מאוד מהבחינה הביקורתית אולם מספק ניתוח מועיל למדי — מתוארים עיקרי ה"קוד" של שירת סומק. בין היתר מציב שם הדס, למול "אנחנו שניים מספרים" של עמיחי שהוזכר קודם לכן, את "חיטה" של סומק ("שדה חיטה מתנופף על ראש אשתי ועל/ ראש בתי./ כמה בנאלי לתאר כך את הבלונד,/ ובכל זאת, שם צומח הלחם/ של חיי"); ואילו למול "שיר אוהב וכואב" של עמיחי ("כל זמן שהיינו יחדיו,/ היינו כמספריים טובים ומועילים./ אחר שנפרדנו חזרנו/ להיות שתי סכינים חדות תקועות בבשר העולם,/ כל אחד במקומו") הוא מציב את "שיר אושר" של סומק ("אנחנו מונחים על העוגה/ כמו בובות חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין/ ננסה להישאר באותה הפרוסה"). את עקרון הפעולה של שירים אלה מסכם הדס באופן הבא: "שירתו של סומק נגישה מאוד... העיקרון שהוצג כאן, ותקף לרבים משיריו (אם כי לא לכולם), הוא עקרון הרב־קו, שבו הוא מתאר את נושא השיר בהקבלה (ויזואלית) לעצם אחר, ומכפיל את ההקבלה כשהיא משנה את מצבה. זהו הפיגום הראשי לשיר".
אתעלם ברשותכם מעובדת היותו של סומק אפיגון מובהק של עמיחי — בכל זאת, הספרות ידעה כבר כמה וכמה גנבים מוצלחים למדי (אף על פי שזה אינו המקרה) — ואתמקד בבעיה העיקרית (או אחת מהבעיות העיקריות) שבשירתו: התחושה המתמדת שלשיריו יש, אם להשתמש בלשונו של הדס, "פיגומים" מוכנים מראש, סט של מחְבּרים אוניברסליים, ששיריו נכתבים כפי שאוהל מתקפל מוקם, היינו באמצעות סדרה של פעולות ידועות מראש שבסופן תתקבל התוצאה הרצויה, אף היא ידועה מראש. אכן, אפשר אמנם, בדיעבד, להצביע לא פעם על "פיגומיה" של יצירה נתונה, אולם שירה אינה יכולה להיכתב באמצעות מתכון. השיר אינו יכול, אפילו לא בַּכוח, להתקיים בטרם נכתב — ומכאן גם חוסר הוודאות האיום שחווה כל משורר בין כתיבת שיר אחד למשנהו, אי־הידיעה מֵאַיִן יבוא שירי, מתי אכתוב שוב, האם אני עדיין משורר וכו'. סומק, שהמיר את האמנות במיומנות גרידא (אגב, מיומנות היא דבר חשוב מאוד בשירה, אפילו תנאי הכרחי, אך אף פעם לא תנאי מספיק), הנושא דרך קבע בתרמילו את פיגומיו מוכנים בשלוף, פטור, כפי הנראה, מייסורים שכאלה.
ג.העובדה ששירת סומק מושתתת על אותו מנגנון, אותה מטפורה מתגלגלת (או "רב־קו", כלשונו של הדס), מייצרת בשירתו, באופן בלתי נמנע, אינפלציה של מטפורות (ואפשר שאובססיה למטפורות היא זו שכוננה את המנגנון מלכתחילה). כמעט בכל שיר נתקל הקורא בצירופים דביקים ובנאליים להחריד כגון "מנעול שתיקה על דלתות שפתיו", "מרתפי לבהּ", "כפתורי חלום על חולצות היומיום", "תלשי את הכפתור מחולצת הדימויים", "מושכות הדמיון נרתמות לצוואר ענן", "מסמר הזמן החליד", "שוט הרוח הצליף", "סדיני אספלט" (הו, האספלט!) ועוד ועוד ועוד ועוד פעם עוד.
אין לי דבר (אולי רק חצי דבר) נגד מטפורות, אך לא ייתכן שמשורר יעשה שימוש פזרני כל כך במה שהוא, אחרי הכל ובסך הכל, אורנמנט או תחבולה ספרותית. והרי מי מאיתנו היה רוצה לחזות במופע קסמים שלכל אורכו שולף הקוסם שפנים מתוך כובעים — פעם שפן לבן, פעם אפור, פעם ממגבעת ופעם מסומבררו? הבנו, אתה שם שפן בתוך כובע ואז שולף אותו. כך או כך, קריאה ממושכת מדי ב"נקמת הילד המגמגם" מולידה אצל הקורא את התובנה כי מושג השיר של סומק — תפישתו בנוגע ל"מה זה שיר?" או "איך שיר נראה?" — הוא מוגבל להחריד ותואם, במקרה הטוב, לזה של תלמיד תיכון המצויד בעותק משומש שרבים מעמודיו חסרים של "מונחון לספרות" מאת אשר א' ריבלין — אחרת אי אפשר להסביר מדוע כשסומק חורז, הדבר מביך כל כך, כמו בשיר "תל אביב בלילה" (סומק חורז שם, בין היתר, "נסיעה" ב"צעקה"), או מדוע כאשר הוא כותב "סונטה", הדבר נראה כך: "יותר/ מקול/ נגינתו/ שומע/ הגיטריסט/ העיוור/ את/ שקשוק/ המטבעות/ שרקדנית/ חשופת/ שד/ זורקת/ לעברו" ("סונטה מסמטאות הבוסה נובה בריו דה ז'ניירו"). לך תסביר לבן אדם שכדי לכתוב סונטה, לא מספיק לדעת לספור עד 14.
בעיה נוספת בשירת סומק היא הפּשטות. שיריו פשוטים מאוד, קצרים למדי, קלים להבנה, אינם מרובדים סמנטית, לשונית או מוזיקלית, ובדרך כלל נקראים כסיפּוּרונים קטנים או כהודעת אס־אם־אס מאיזה דוֹד טרחן שמנסה להיות שנון או שרמנטי, וממוצים בתוך קריאה אחת: "עשי שהדמעה מלחי הברבור/ תהיה אבן פינה/ של אוקיאנוס השִמחה,/ שם אלמד לשחות" ("אגם הברבורים"). וזה הכל. אלמלא הייתי מודע למאמציהם הבלתי נדלים ושאיפתם המתמדת של משוררים רבים לאורך הדורות להגדיר מהי אותה פשטות חמקמקה או לתופשה, אפשר שהייתי אומר שזהו שיר פשוט. אבל פשטות, ככל שהדבר נוגע לשירה, היא דבר לא פשוט בכלל. והיא כרוכה, בין היתר, בייצוג גולמי ודחוס ככל האפשר של האובייקט הטבעי... או משהו כזה. כך או כך, הגבול בין פשטות לפשטנות דק, וסומק, בלא יוצא מן הכלל, נמצא תמיד בעברו הלא נכון.
אגב, אחד המקומות שבהם זועקת במיוחד פשטנותו של סומק הוא בניסיון העיקש והמתמיד לשווק לקהל קוראיו גם ניחוח של תרבות, והוא עושה זאת באופן המתחנף והפופוליסטי ביותר ובאמצעות הדברים שכולם — כלומר, כל אדם "מתורבת" — מכירים, ואף אינו מוסיף עליהם דבר. כך, למשל, בשירו "מכתב למרסל פרוסט": "השעון שתלית בבית המטבחיים של הזמן/ נעצר ברגע/ בו הפסקת להיות חיל בצבא הפצע./ שום דבר לא אבוד/ אם המילים בהן תיארת את עוגיות מדלן/ עדיין נלעסות בפה מלא" (בצד השיר מופיע גם דיוקנו של פרוסט מעשי ידי סומק, איך לא, על רקע שעון); או בשיר "הומאז' להיצ'קוק" שעוסק, איך לא, בציפורים או ב"מה קרה לאפרודיטה אחרי שבוטיצ'ילי העלה אותה מהגלים", או בשיר על ואן גוך ועל... החמניות ("בדרך מהבית בקפרזה, בו נולד מיכלאנג'לו, לגשר על ארנו, ממנו צייר לאונרדו/ את אחת המדונות/ רואים איך השמש/ מזקיפה ראש לצהוב./ קטפתי חמנית אחת").
בפתח דברי טענתי שסומק הוא מתחזה כרוני, אולם שכחתי לציין כי לדבר אחד סומק אינו מתחזה: לפוליטיקאי. סומק הוא פוליטיקאי אמיתי, משופשף, מחושב, פוליטיקאי של ממש. לא איזה אידיאולוג חלילה, נואם בחסד, חולם באספמיה או משהו שכזה. לא, סומק הוא הדבר האמיתי: שורד אולטימטיבי, עסקן־על — לא נבחר ציבור כי אם עובד מדינה — שכמותו אפשר למצוא רק בקרב אחראֵי הרכש של מתנ"סים פריפריאליים ובאגפי הגבייה והרווחה של מועצות מקומיות. למעשה, כמעט כל הספר שלו זועק את המילה פוליטיקה, פוליטיקה ומסחור והתהדרות — החל בכריכה, שבגבה דיוקנה של יונה וולך, מעשה ידי סומק, דיוקן שנועד לעורר בקורא את זכר פרשיית האהבים החפוזה בין השניים, ואיכשהו לקשור, בכוח הזרע, בין שירתה לשירתו; עבור בתשבחות הקלושות, הכמעט מעליבות, מפי גדולי עולם גדולים יותר או פחות, המעטרות את גב הספר (כך, למשל, מצוטטת שם ויסלבה שימבורסקה: "'שיר אושר', משיריו המרתקים של רוני סומק, יכול לשמש ברכת חתונה בכל מקום בעולם"); וכלה בלא מעט שירים, שנדמה כי נכתבו אך ורק כדי להיכתב, כדי לסמן וי, כדי שיהיה ברזומה, כדי שיוכלו לצטט מהם בשעת הצורך. כאלה הם למשל השירים "המנון ילדי העובדים הזרים", "אני עלי דוואבשה" או "מזרח", שנועדו, בין היתר, גם למקם את מחברם, בזהירות רבה, "נכון" מן הבחינה הפוליטית, אך תמיד באופן שגם המיינסטרים וועדות הפרסים יוכלו לשאת — ולשוות לו חזות של איש רוח בעל מודעות חברתית.
הבשורה הטובה בעניין סומק היא שזה זמן מה — לפחות בתוך גבולות הספרות, באזורי הליבה — כמעט אף אחד כבר לא קונה את זה, והכל כבר חשים כי מדובר בעלבון לאינטליגנציה, בכרטיסי ברכה במסווה של שירה ובזיוף אחד גדול ולא אמין שעאלק מדבר ב"גובה העיניים". עדות להתפכחות מבורכת זו אנו מוצאים, למשל, בגל כתבי העת העצמאיים שפקד את ספרותנו בשנים 2005–2006 ("מטעם", "הו!", "מעין", "כתם" וכיום גם "הבה להבא" ועוד). חלקם עוד מוסיפים לפעול, ומוסיפים שלא לפרסם את סומק.
נ.ב.
סומק נמנה עם מייסדי מפלגת "יש עתיד", הוא ידידו הקרוב והוותיק של יו"ר המפלגה, מנחה הטלוויזיה בדימוס והחזיר הגדול מ"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול בהווה, יאיר לפיד, שהעיד לא פעם כי סומק הוא המנטור שלו. לו היה קהל הקוראים ער מעט יותר לקשר הגורדי שבין האתי לאסתטי, היתה נחסכת ממני הטרחה שבכתיבת רשימה זו, ויכול הייתי להסתפק בהצגת המשוואה הפשוטה הבאה: רוני סומק הוא יאיר לפיד של השירה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת Mr. Vertigo
נותרו לי 21 מילים
כדי לתאר את הנכתב-
בול פגיעה.
עשר כבר בזבזתי,
וזאת על אף שכל מי שיכתוב 1000 שירים...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים שנים אני טוענת שסומק הוא טכנוקרט של שירה נינה (ל"ת)
-
לפני 8 שנים ו-6 חודשים כבר שנים שאת כל כך צודקת Mr. Vertigo (ל"ת)
-
-
-
