פורומים » שירים ומשוררים
יהודה עמיחי, נתן אלתרמן, ולהבדיל אביב גפן. משוררים חדשים וישנים. שירים שאהבתם, וספרי שירה שנגעו בליבכם.
כתיבת הודעה חדשה בפורום שירים ומשוררים
» נצפה 441 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 8 שנים ו-5 חודשים בספרו הראשון "אחרי זה", רוב השירים היו קשורים כך או אחרת לאבל על מות הבן -מרום חמדת
להלן שיר אחד מיני רבים שמרעיד את הלב :
ציון לשבח
"אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.
לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ
וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה
בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת-
מַגִּיעַ לָנוּ.
הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה
וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם.
בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ
וְלֹא הֵעַזְנוּ
לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי
בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא
שֶׁקָּרָה
וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ
מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן
וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִיש
כָּל אֵלֶּה-
שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ
שֶׁעִם מִשְׁקָלָן
אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר
לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת
לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד
בִּגְלַל זֶה
האין הוא
הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.
וְהִיא לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
גַּם אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי
בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית
וְהָרְבִיעִית.
לֹא,
בְּנִי הַמֵּת
לֹא
כָּל הַזְּמַן אִתִּי
גַּם לֹא
רֹב הַזְּמַן.
כֵּן,
אֲנִי מֵבִין
שֶׁהַשְּׁאֵלָה מֶטָפוֹרִית
וְאַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁהוּא
בַּנֶּפֶש הוֹמִיָּה שֶׁלִּי,
אַךְ צַר לִי לְאַכְזֵב, הוּא
לֹא.
צָרִיךְ הַרְבֵּה כֹּחַ
סֵבֶל לִשְׁמֹר אוֹתוֹ
בְּתוֹכִי
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתּוֹעֶלֶת
שֶׁהַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי הֵבִיאָה
בְּחַיָּיו
וּמַה הִיא תּוֹעִיל עַכְשָׁיו?
וְהַסִּימָנִים שֶׁאַתְּ מַצְבִּיעָה
עֲלֵיהֶם
לֹא קְשׁוּרִים לָעִנְיָן:
קְמָטִים יֵשׁ גַּם לַאֲחֵרִים
וְקָרַחַת הָיְתָה לִי בְּגִיל
שְׁלֹשִׁים.
אֲנִי מַסְכִּים
שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת
מַשֶּׁהוּ בַּכְּתֵפַיִם
הַשְּׁחוּחוֹת כְּלַפֵּי
הָאֲדָמָה,
עֲלֵיהֶן אֲנִי מַרְגִּישׁ
מַשָּׂא כָּבֵד
אַךְ בְּבִטָּחוֹן
אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ
שֶׁזֶּה לֹא הוּא,
אוּלַי, זֶה
הָאֵין הוּא."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים בזכותך שלמה י. כהן
הלכתי וקניתי השבוע את הספר
הרגיש. מילים שנוגעות.
ומתוכו אני גם מצטט השבוע ב"דף" (בלשונית "במת השירה")את השיר "העולם יפה"
תודה לך.
http://ha-daf.coi.co.il/
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 8 שנים ו-4 חודשים הנה שיר לזכרו של מרום https://www.youtube.com/watch?v=3q3BL7H6a_g" rel="nofollow">https://www.youtube.com/watch?v=3q3BL7H6a_g חמדת
וגם לדברים שכתבה השנה בפייסבוק מי שהייה חברתו שני:
Shani Umiel Feldman
7 אפריל ב-22:37 ·
לזיכוי הרבים שלא הכירו אותו והפסידו, אבל גם זכו שלא לכאוב את האובדן הנורא שלו.
מתוך דברים שאמרתי היום באזכרה של מרום (פוסט עצוב אחרון לפחות עד יום הזיכרון).
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
15 שנים חלפו מאז שהפרת את ההבטחה שלך לי, שלא תמות, אתה שהתגאית תמיד בכך שאינך מבטיח את מה שאתה לא יכול לקיים. 15 שנים כמספר השנים שמלאו לי כשהכרתי אותך. ואני חושבת היום על כל הדברים שקרו, ויכלו לקרות אחרת לגמרי.
אני? בכלל רציתי להיות שחקנית, זה היה החלום שלי מגיל מאד צעיר, ומרום תמיד אמר לי: "אני מקנא בך, שאת יודעת מה רוצה לעשות כשתהיי גדולה". והיה מאד עסוק בשאלה הזו, מה ילמד, במה יעסוק, מה יהיה כשיהיה גדול. אבל בשבילי הוא כבר היה גדול. לא רק משום שקו המצח שלי הגיע רק עד קו הפטמות שלו, כשאני בנעלי עקב, לא משום נעליו שלו שהיו ענקיות, או חיוכו הגדול שהיה חושף טור שיניים ישר ומושלם.
לא בגלל שהיה לו כבר רישיון נהיגה, שהיה י"בניק, או אפילו משום שביקר באמריקה יותר פעמים ממה שיכולתי אז בכלל לחלום. כי בחושים של ילדה בת 15, 16, 17, ידעתי שנמצא לידי אדם גדול. עם אהבה אמיתית ועמוקה לבע"ח, בשל ההתמוגגות הנלהבת שהייתה פורצת ממנו כשדיבר על בת הדודה התינוקת שלו, התלהבות ששמורה בד"כ רק להורים ששפוכים על התינוק שלהם ובוודאי לא צפויה אצל נער בן 17, הסבלנות שלו לאנשים, היכולת שלו להרגיש שווה בין שווים בכל סיטואציה.
אדם שידע מה וכמה הוא שווה אבל מעולם, מעולם לא התנשא מעל אחרים. אולי רק בגובה.
הוא ידע לצחוק על עצמו, להקשיב, לחבק, לעודד ולהשיא עצה. הוא ידע שהוא גדול ואפילו שאהב מאד להקניט אותי, מעולם לא הקטין אותי.
הוא דאג כל הזמן, לכולם: לאמא שלו שהיה דואג לפנות זמן ולהכין לה סלט; לאבא שלו שעובד קשה מדי ברפת, ונסער מאד מהכלבים שטורפים את העגלים. דאג וגם עזר לחלוב את הפרות כשיכל; לבריאות של סבתא שלו; לי, שלא אתגעגע יותר מדי; לגלעד, "שיצא ממנו בן אדם"; ופעם אחת סיפר לי בלילה במיטה בקול חנוק, איך היה מבוהל ואחוז אימה כשיאיר נפצע בלבנון. שלא ידע מה לעשות עם עצמו. ואמא שלי תמיד מדקלמת את ה - "לי את לא צריכה לספר כמה הוא היה בוגר ומיוחד" שלה, ומספרת שוב איך הופתעה כשפגשה בו בחניון הסופרמרקט, עושה קניות בשביל אמא שלו, ואיך עזב הכל כדי לעזור לה לסחוב את כל השקיות לרכב.
וכשיצאנו מפה בשנה שעברה אמר לי אריק, בעלי: "זכית. הוא היה מיוחד ובוגר. בגיל 19 ידע להגיד מה הוא מרגיש, יותר ממה שאני יודע בגיל 45".
ובאחד המכתבים כתב לי: "את כל כך יפה (אין לך מושג כמה), ואת חכמה ויש לך אישיות חזקה (אני חושב שזה שאת בוכה כל הזמן לא קשור לזה)".
והיום אני מבינה שהיית הראשון בחיי שראה אותי באמת, ולא ראה בבכי וברגשנות שלי חולשה. תובנה רצינית מאד יחסית לגיל שלך.
ובמכתב אחר כתבת: ""אני לא תופס מעצמי אבל אני גם לא מזלזל בעצמי". ונזכרת איך היית שואל תמיד בחיוך שובב ועיניים בורקות: "כשאהיה ראש ממשלה, תצביעי לי?" ואני הייתי עונה: "ב-רור". וכשהייתי במצב רוח עוד יותר טוב אמרתי: "ממי שלי, אתה לא תחזיק מעמד בפוליטיקה אפילו שבוע. אתה טוב מדי".
ופעם אחת נסענו לפלמחים, לבקר את ג'רי, החברה לעט שלך מהונגריה, שהפכה לחברה שלי בלב ובנפש עד היום, ובאמצע הנסיעה, בכביש בין גדרות ליבנה, הסטת לפתע את ההגה לשוליים, עצרת והרמת את הארמברקס בדרמטיות. ואני הסתכלתי בך בבהלה ובפליאה, כמו שמסתכלים על מישהו שהשתגע, אבל אתה רק חייכת והכרזת בחגיגיות: "החלטתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. אני רוצה ללמוד כלכלה". ואני שכחתי את הבהלה על העצירה הפתאומית וחיבקתי אותך ושמחתי כי ידעתי שהוקל לך. וגם חייכתי כי ידעתי בלב שנדלקת על המקצוע בזכות תמר, המורה שלך למגמת סוציולוגיה וכלכלה, שטיילה בהודו וסיפרה לך על הקסם שלה.
בפורים האחרון ביקרנו את ההורים שלך והם סיפרו בגאווה על יאיר וגלעד, ואחר כך אמרו שהם מקווים שגלעד ימשיך לתואר שני, כי הוא מתאים מאד למחקר. וכשיצאנו אמרתי לאריק שגם אתה היית חוקר, ובטוח שהיית יוצא בסוף פרופסור, כי זה מה שהיית. התעמקת בסוגיות, התפלפלת (אבל לא היית פלצן), קראת ספרים בלי סוף, הראש שלך לא הפסיק לחשוב לרגע. כשלא היית בספריה, הלוקיישן הכי חם של הקשר שלנו, ידעתי שאמצא אותך יושב שעון על העץ שליד חניית המורים, עם האף החמוד שלך תקוע בתוך איזה ספר.
אבל במקום להיות ראש ממשלה או פרופסור לכלכלה, נהרגת והגעת לכאן, ואני במקום ללמוד משחק, הגעתי לאקדמיה, הפכתי לחוקרת של סוציולוגיה פוליטית והתחתנתי עם כלכלן.
ובקופסאת המכתבים והיומנים מצאתי את בחינת המתכונת שלי בספרות, בראש הדף מתנוסס התאריך: 13/6/2002, חודשיים אחרי שנפלת. אחת היצירות שהתבקשתי לנתח הייתה הבלדה "אנאבל לי", שכתב אדגר אלן פו על אהובתו שמתה בטרם עת. השאלה הייתה: "מהו הקשר בין אהבה ומוות בשיר"? ואני, תינוקת בת 17.5 כתבתי: "החיבור בין האהבה למוות הוא בלתי נמנע שכן אהבתו ממשיכה "לבעור על אותה אש" גם לאחר מותה, ולפיכך, האהבה אינה מתמוססת כאשר הקשר הפיזי ניתק. לעיתים היא אף מתחזקת יותר".
והמורה כתבה לי:" ליבי נחמץ כשקראתי, אני יודעת כמה קשה היה לכתוב תשובה כזו, וכמה קשה אח"כ לכתוב תשובות נוספות. אבל ממשיכים, נכון?"
כן, אני המשכתי לנתח את השיר "רב חובל" של וולט ויטמן: "בשיר ניגוד חריף בין שמחת העם על הניצחון לבין האבל שלו על מותו של אדם קרוב. דבר שקורה פעמים רבות אחרי מלחמה נוראית כלשהי, או קרב שחרוט לעד בראשם של הבריות, והאבל הפרטי של כל משפחה או חבר למול 'הצלחתו של המבצע' וחשיבותו. ישנה התחושה הפרטית של כל אדם המאבד 'קברניט' כי הקריב דבר גדול מדי וחשוב מדי למען אנשים אחרים. וכאשר הם שמחים על הניצחון, תחושת הריקנות והאבל של האדם מתעצמים יותר שכן אותו הרוג לא יזכה לקטוף את פירות הצלחתו. הוא לעד יישאר על הסיפון, קר ומת. אלו האנשים שהשאיר אחריו, שיראו את כל אלו ואבלם יחריף. ." והמורה כתבה לי: "צר לי כל כך".
ובמכתב האחרון כתבת לי: "שנינו אנשים מיוחדים. אנשים עם רגשות חזקים מאד, רגישים, חושבים, מתייסרים וחכמים... לאט לאט התבגרתי. גדלתי ולמדתי יותר על החיים. על המשמעות שלהם ועל הדברים החשובים באמת. הרבה מזה בזכותך ובזכות מה שלמדתי ממך. נפקחו לי העיניים. הבנתי מה יש לי ביד. ומאותו רגע האהבה שלי אליך רק מתחזקת".
ואני הקטנה, נשארתי בלעדיך, לבחינת הבגרות האמיתית של חיי. לא בטוחה שעברתי אותה, אבל הוצאתי תעודת בגרות, תואר ועוד אחד. ואת הדוקטורט שלי הקדשתי לך, הקברניט שלי, שאחרי שנפלת על סיפונה של אניית האהבה שלנו, היא סטתה ממסלולה.
אני הפכתי להיות מה שאני היום, ואתה לא הפכת להיות כל מה שהגיע לך להיות."
נותר רק לבכות בכל פעם מחדש .עליו ,ועל עשרות ומאות מחיילינו שמתו עפ"י גחמות מנהיגינו .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 8 שנים ו-4 חודשים תודה . חמדת (ל"ת)
-
-
