אני הולכת לאורך חוף ים, ויעדי לא נודע.
הרוח מעסה את כתפיי ונושפת בשערי ובעורפי, ויעדי לא נודע.
מאין באתי? כיצד התחלתי? הדרך ארוכה ויעדי לא נודע.
ועל החוף קשורה סירת עץ, בסלעים השחוקים, ואת הסיבה לא אדע.
שוכן בה נער, נח ומביט לשמיים, ואת הסיבה לא אדע.
הבטתי בו בסקרנות, במסירות, ועל פניי נתגלתה תחושה של אושר - שאת הסיבה לה לא אדע.
המשכנו מעבר למפרץ, עד הלא נודע.
חיפשתי ומצאתי, ורק את הסיבה לא אדע.
אך נשק הנער לשפתיי וידעתי אז.
שדי לי ברוח, בחול, ובלא נודע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
