אתה מסוג הדברים האלה שמתחלקים לשניים:
או שממש אוהבים אותך, או שממש שונאים.
עד לפני שנה וחצי ממש לא אהבתי או התחברתי.
לא הבנתי את ההתלהבות של אנשים סביבך.
לא מצאתי בך כל חן או יופי.
ואז התגייסתי.
שנה וחצי הייתי במדבר.
זה הרגיש כמו התאהבות:
לאט לאט ואז בבום.
התחלתי לראות עומק ויופי.
החיספוס, הקשיחות והצחיחות היו מאיימים ויפהפיים.
הצלחתי לראות גם מעבר לשממה שלך.
ראיתי גם רכות.
כל פיסת חול בגוון אחר, כל רכס, אבן והר שונה, מיוחד.
כל פעם שחזרתי הביתה לסופ״ש משהו נשאר שם, במדבר.
הראש היה במרכז, אבל הלב שלי נשאר אצלך בין הצוקים.
ועכשיו דרכנו נפרדו.
מה אעשה?
איך אתמודד ולאן אלך?
אני לא יודעת אם שוב ניפגש, אבל תמיד יהיה לך מקום עבורי,
זיכרון אישי-סודי ומתוק.
רק אתה תדע בדיוק מי הפכתי להיות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה