אתמול במסגרת ספרו של שלום עליכם שאני קוראת המכיל סיפורים קצרים של הסופר, קראתי את סיפורו הנקרא ״ תענית״
סיפור זה מתאר אדם עני שמחליט לא לאכול ולתת לילדיו הקטנים את מזונו עד סופו הבלתי נמנע כתוצאה מכך.
זהו סיפור מכמיר לב שאיננו אופייני לסגנונו ההומוריסטי של שלום עליכם אך למרות זאת, אין הדבר גורע מכתיבתו היפיפייה והמרגשת.
בעת קריאת הסיפור זה היה בלתי נמנע שאזכר בספרו של קפקא שקראתי שאחד מסיפוריו עסק בגבר שעובד בקרקס ויכולתו המיוחדת הייתה להיות בתענית זמן רב ככל האפשר.
בתחילה הוא זוכה להערכה אך הערכה זו קצרת טווח, לא עובר זמן רב והאנשים חדלים לבוא ועיניהם מועדות לאטרקציה מעניינת יותר.
נושאי ספריו של קפקא ידועים, קפקא מרבה לתאר את האדם הבודד ולמעשה מעביר ביקורת על יחס החברה אל הבודדים, אל אלה שהחברה לא סופרת וסיפוריו קודרים ועצובים.
בעקבות תיאורי זה אתם בטח מבינים כי סופו של הסיפור דומה מאוד לסיפורו של שלום עליכם.
שני סיפורים שהם על פני השטח כה שונים אך באותה המידה גם כה דומים.
בסיפורו של קפקא הגבר היושב בתענית תמידית צמא להתעניינות האדם בו, שיהיה הכי מוכשר אך כאשר הבריות מפסיקות לבוא הוא מרגיש עוד יותר חסר כוח.
וכאן שני הסיפורים מצטלבים, גם בסיפורו של קפקא וגם של שלום עליכם שני הגברים מקריבים עצמם, שניהם מתים למען משהו.
האיש היושב בתענית בסיפורו של קפקא למען כבוד מקצועו והצופים והאיש בסיפורו של שלום עליכם למען בנותיו שלא תרעבנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
