(ה)
אני מוצאת את עצמי בבית הספר היסודי, ליד הדשא של איזור כיתות א. איתי נמצאות שתיים שלומדות איתי עכשיו, בכיתה י. אני מסתכלת עליהן, ולא מזהה אותן - אין להן פנים.
זה לא מוזר.
אנחנו מתקדמות לכיוון מגרש הכדורגל. משמאלנו הקיר של אחת מכיתות א, ובו קבועים חלונות. בכל חלון תלוי וילון סגול אטום, פתוח קצת, ומאפשר להסתכל פנימה. אם אנסה, אראה רק שחור. החלונות גבוהים ממני ביותר מראש, ואני נזכרת שכשאני לומדת בכיתה הזאת, נהגתי להתיישב על אדן החלון החיצונית ולהימתח עד שהרגליים שלי נגעו באדמה. רק בכיתות הגבוהות יותר הצלחתי.
זה לא מוזר.
פתאום אנחנו רואות פנים באחד החלונות. אנחנו רצות לשם, ורואות את תומר, מעיין, איילת ואביחי. הם לומדים בבתי ספר אחרים, ואנחנו מאוד מתרגשות לראות אותם. מתחילה המולה של ילדים המנסים לדבר מבעד לחלון עבה, מלווה בדפיקות עליו ובסימני ידיים מוזרים שאנחנו נוהגים לתקשר בעזרתם בכיתות הנמוכות. אנחנו מצטופפים כולנו סביב אותו חלון, ובוחרים שלא ללכת גם לחלונות אחרים.
זה לא מוזר.
אחרי כמה דקות, אני צועקת להם "חכו!" ומסמנת גם בידיים. אני רצה פנימה, הבנות האחרות אחרי, עוברת את הדלתות שהכפילו את גודלן, ונכנסת לכיתה. היא גדולה פי 3 משזכרתי אותה, וריקה לגמרי פרט לשלושה כיסאות משרדיים, מהסוג עם הגלגלים, שעומדים בפינה. השתיים האחרות לא מגיעות אחרי.
זה לא מוזר.
בצד השני של הכיתה, אני רואה את אביחי, אורן, דניאל ושתי בנות חסרות פנים.
זה לא מוזר.
מעיין, תומר ואיילת לא שם.
זה לא מוזר.
אביחי, לבוש בסוודר הכחול שהוא אוהב ללבוש עד כיתה ח, רץ אלי בקריאת "לייייייייי!!" ומחבק אותי.
זה לא מוזר.
אני מופתעת. מתי הוא יזם חיבוק? הוא לא טיפוס כזה. אנחנו מתרחקים. דניאל, שאני מגיעה לו כבר בקושי לכתפיים, מתחיל להסביר לי למה אני צריכה לחבק אותו לפני אורן. והרי אורן ואני החברים הכי טובים מאז ומעולם.
זה לא מוזר.
חושך.
זה לא מוזר.
שום דבר לא מוזר.
______________
(כל הטעויות בהטיות הזמנים הן מכוונות)
הסיפור מבוסס על חלום שחלמתי, והאנשים והמקומות אמיתיים. השמות שונו בשם הפרטיות
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
